פינאלה - תכניה

לרכישת כרטיסים לחצו כאן

ה' / 12.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

רפאל אנדרלין

בּוֹנִי. בֵּין שָׁמַיִם וְאָרֶץ.

כשראיתי לראשונה את בוני הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
שאני מסמיקה
שאני ביישנית
שאני יפהפייה
בוני נעלם ואני מחפשת. מחכה. מחפשת.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

הלל מליניאק

Blue Beginning

אני מסתכל על הגוף שברשותי. אני מבצע בדיקות. מכניס כל מיני הוראות ובודק מה הפלט. אני עוקב אחרי הפלט באופן הדוק ואיפה שהתפקוד משתפר אני נשאר. אני מלמד מישהי אחרת לעשות את התנועות שמצאתי, ואז יכול להסתכל עליה.
הגוף שלנו הוא אתר של שליטה, התפרצות, תיעול של הכוחות או חוסר יכולת לתעל אותם. יש בתרבות הרבה מנגנונים לריסון ולהכתבה של מקצב, אבל יש גם חליפות שנותנות חיים, ויש תירוצים להפעיל כוח.
אני מדמיין מצב (או מעמד) אינפנטילי, שמייתר הכרעות של מגדר. שהכוחות בו לא לגמרי מכוונים. אנחנו מבססים את האינפנטיליות שלנו ואז נכנסים אל התרבות מוגנים יותר.
על הבמה אנחנו בודקים איך חיים. מתמקמים בקצוות של הקיום ונעים ביניהם הלוך ושוב, מלבישים את האינפנטיליות ומפשיטים את התרבות.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

עידן סקלר

3.14

מהמנגנון הבסיסי ביותר ועד המורכב ביותר,
מהיקום ועד לאטום,
מהתנ“ך עד העיתון, מהליוויתן ועד החילזון,
מהפיזי ועד לדמיוני
כולם חיים בעולם מחזורי של פאי.

בשביל שלא נעוף צריך קרקע
בשביל שלא נתחפר עמוק באדמה צריך אוויר
בשביל שלא נסבול צריך קלילות
בשביל שלא נשתגע צריך מסגרת.

וכשנחזור שוב ושוב לאותו המקום נמשיך לשאול,
מה יהיה בסוף?

אני מנגן על הגוף ומפסל את העולם, מוזן מאסתטיקה ויזואלית, מטקסט, מתנועה ומסאונד.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

טהר קליינר

לְהַכּוֹת בָּאֲדָמָה לִפְנֵי שֶׁתִּקְפָא

עם כל שאיפה לעזוב את הקרקע אני מרוויחה עוד רגע
שבו יכול לקרות דבר.
החוויה המצטברת מולידה אפשרויות. רגעים של חסד.
השתוקקות, וחוסר שלמות, וריק.
אז אני מחפשת אחיזה.
אני חושבת על
אי כזה
שעושים בו, העיקר שעושים.
בשביל לתפעל מצב בו צריך להתקיים.

//
20:30 - 21:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

רעות הראל

בִּפְנִים / בַּפָּנִים

(אנא מלאו את החסר)

לִפְעֲמִים אָנִי תוֹהַה
אֵיךְ נִיתַן ________ מִישֶׁהוּ כֹּל כַּךְ
עַד כְּדֵי שְׁהַבִּפְנִים שֶׁלִי מַמָשׁ ___________.
הַייתִי וָדַאִי __________ אִם פִּתְאוֹם ___________

הַיָה יוֹצֶא הָחוּצַה.
מָזַל שְׁהַכּוֹל בַּמָקוֹם.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

בעז בז'ה גלעד

בּוֹר - Pit

המכני, החומרי, הפיזי, שתופס מקום בחלל, שניתן לכמת, שניתן לתרגם, שניתן לבנות בו ולפרק אותו, שניתן לדרוך עליו, שעולה לגובה ושמגיע רחוק, שמחזיק את עצמו, שגבולותיו מוארים, שאינו ניתן לספק, שמחליף טקסטורות כמו צפיפות כבדה או מרחב נסתר בו יש גלי קול, הוא הוא — שמאפשר לנו לחוות, עולם רגשי, מטאפיזי, מופשט, מדומיין, מושגי, שמכיל שפע משמעויות, כמו האמונה, והאמנות, והיצירה, ומשם גם נולדו הזמן והשפה והמחשבה המורכבת, והמחשבה הפשוטה, שם קיים הפחד, והחרדה וחרדת המוות והסוף של העולם המכני והחומרי והפיזי, כי אז יפסיק הכל להיות, ואי אפשר להפסיק, אי אפשר להפסיק, אז נמשיך, לדבר הבא, כי הדבר הקודם כבר אינו רלוונטי, כי אי אפשר להפסיק, כי מה היה שם? אופרה, כמו מקהלה, ועובדי במה, ואמת, והיסטוריה, ואומנות על אומנות, ואומנות לאומנים, וכנות, וזהות, ואישי וכלליות, ומה נשאר? להמשיך הלאה, למקום הבא, לתחזק את התנועה, למזג את ההפרדה, להתעקש הלאה, להמשיך לבחור, ומתי נעצור?

הגברת השמנה שרה. והצלחתי להתרגש.

מזמין אתכם אל מאחורי הקלעים שלי ואולי גם של עצמכם.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

נורית דרימר

כּוּסְשֵלִירָבַאק

אני כל כך עדינה.
כבר נרדמתי מדקירה של מחט, כבר שלשלתי את שיערי הארוך דרך החלון, כבר שמטתי את הנעל במורד המדרגות.
"זו הזדמנות לאי דיוק", אמרה לי הפיה הטובה.
כעת האורלוגין מכה חצות.
נדמה שהגיעה העת לצאת החוצה.
לצאת מהבית, לצאת מתלפיות.
נשבור את העצים, נמרה פיות ונעשה מדורה
מול דלת הכניסה.

//
22:30 - 23:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

ש' / 14.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

//
18:30 - 19:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

רעות הראל

בִּפְנִים / בַּפָּנִים

(אנא מלאו את החסר)

לִפְעֲמִים אָנִי תוֹהַה
אֵיךְ נִיתַן ________ מִישֶׁהוּ כֹּל כַּךְ
עַד כְּדֵי שְׁהַבִּפְנִים שֶׁלִי מַמָשׁ ___________.
הַייתִי וָדַאִי __________ אִם פִּתְאוֹם ___________

הַיָה יוֹצֶא הָחוּצַה.
מָזַל שְׁהַכּוֹל בַּמָקוֹם.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

בעז בז'ה גלעד

בּוֹר - Pit

המכני, החומרי, הפיזי, שתופס מקום בחלל, שניתן לכמת, שניתן לתרגם, שניתן לבנות בו ולפרק אותו, שניתן לדרוך עליו, שעולה לגובה ושמגיע רחוק, שמחזיק את עצמו, שגבולותיו מוארים, שאינו ניתן לספק, שמחליף טקסטורות כמו צפיפות כבדה או מרחב נסתר בו יש גלי קול, הוא הוא — שמאפשר לנו לחוות, עולם רגשי, מטאפיזי, מופשט, מדומיין, מושגי, שמכיל שפע משמעויות, כמו האמונה, והאמנות, והיצירה, ומשם גם נולדו הזמן והשפה והמחשבה המורכבת, והמחשבה הפשוטה, שם קיים הפחד, והחרדה וחרדת המוות והסוף של העולם המכני והחומרי והפיזי, כי אז יפסיק הכל להיות, ואי אפשר להפסיק, אי אפשר להפסיק, אז נמשיך, לדבר הבא, כי הדבר הקודם כבר אינו רלוונטי, כי אי אפשר להפסיק, כי מה היה שם? אופרה, כמו מקהלה, ועובדי במה, ואמת, והיסטוריה, ואומנות על אומנות, ואומנות לאומנים, וכנות, וזהות, ואישי וכלליות, ומה נשאר? להמשיך הלאה, למקום הבא, לתחזק את התנועה, למזג את ההפרדה, להתעקש הלאה, להמשיך לבחור, ומתי נעצור?

הגברת השמנה שרה. והצלחתי להתרגש.

מזמין אתכם אל מאחורי הקלעים שלי ואולי גם של עצמכם.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

נורית דרימר

כּוּסְשֵלִירָבַאק

אני כל כך עדינה.
כבר נרדמתי מדקירה של מחט, כבר שלשלתי את שיערי הארוך דרך החלון, כבר שמטתי את הנעל במורד המדרגות.
"זו הזדמנות לאי דיוק", אמרה לי הפיה הטובה.
כעת האורלוגין מכה חצות.
נדמה שהגיעה העת לצאת החוצה.
לצאת מהבית, לצאת מתלפיות.
נשבור את העצים, נמרה פיות ונעשה מדורה
מול דלת הכניסה.

//
20:30 - 21:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

רות-יוהנה אנדרסון

Boreal Orientum מקום סופי

הלכתי ליער
לבקש את עצת
קהילת העצים
נוכח המערכת האקולוגית
שהם יוצרים יחד

הרמתי את ראשי לשמיים
נדדתי במדבר
בעקבות מסתורי הנפש

בדידות חשוכה
הדרך להשתייכות
הדרך לתשוקה
להשראה
חכמה
מתת

עלי לקבץ
את כל אשר למדתי
(חלקי ולא מושלם ככל שיהיה)
ולחזור לאנשיי.

תמו ימי הנדודים

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

שחר פולק

עַצְמָהּ

עַצְמָהּ היא מלאכת שזירה של שלושה סיפורים מקראיים אשר במרכזם שלוש נשים: תמר, יעל ופילגש בגבעה.
שלושת העלילות שבחרתי מציגות כל אחת, שלוש נשים בעלות יסוד שונה בהווייתן: קרבנות, עצמה ואקטיביזם. במופע אני מבקשת להפגיש וליצור קשר בין היסודות הללו, בכדי לעורר שאלה ביחס להוויה שלי כאישה, ולהוויה של נשים בימינו.
במופע חוויתי נטול מילים החומרים, הצורות, הצבעים והמרקמים משמשים ליצירת הצגה פלסטית, בשילוב של סאונד וגוף ככלים תיאטרליים.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

איב קריסטל

I Almost

כשאני כותבת סיפורים אני כמו מישהי שנמצאת בארץ שלה, הולכת ברחובות שהכירה כילדה, בין חומות ועצים ששייכים לה. כילדה, דמיינתי דברים.

אומרים לי שאני צריכה לקרוא לעבודה שלי ׳נגד העולם׳. אומרים לי את זה ברמזור, כמה רגעים אחרי שאני מתחילה לחשוב בקול רם. “לפעמים אני מרגישה שאני עושה אמנות נגד העולם,” אני אומרת. אני מאמינה לעצמי באותו הרגע, אבל במחשבה לאחור אני לא בטוחה למה התכוונתי. כל שאני יודעת הוא שלרגע יש בזה הרבה כוונה, ואני מרגישה את העולם סביב הגוף שלי, סביב המכונית בה אנחנו נוסעים, ממתין, מתבונן.

כילדה, השתמשתי בדמיון שלי כדי למלא את החללים שנפערו במציאות. העולמות המומצאים האלה הפכו לסוג של כוח־על שקידשתי, מקומות שבהם יכולתי להבין את עצמי ואת הסביבה שלי. במבט לאחור על אותם עולמות פנטסטיים, אני יודעת שהבנתי יותר ממה שחשבתי.

כשאנחנו עוצרים למלא דלק, אני מנסה להפריך את שם העבודה שהוצע בהערות דרמטיות. “זה יותר מידי גברי,” אני אומרת. “זה לא מתאים לעבודה שלי,” אני מוסיפה. אני ממשיכה לתהות לעצמי מדוע אני כל כך נחרצת לגבי שם לעבודה שהוא כמעט שקוף במשמעות שלו, דקיק ובקושי נראה.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

יעל שני

Come and find me

היא עומדת על סף הדלת, הגוף רועד, אין ברירה, אי אפשר להישאר יותר באותו מקום. יש לה כוחות אבל צריך אומץ לב.
עכשיו אני נכנסת.
בחלום העולם מתקיים בצורות מוזרות.
יש שם,
טלוויזיה מההורים,
תחזית מזג האוויר,
זכרון של נוף שהפך לרגש חדש,
ענבל פרלמוטר מלפני רגע,
עין שמסכלת עלי כמו שהייתי רוצה,
גוף חולם,
במה עצומה ריקה.
ואני לא רוצה להפחיד אבל יש ענן גדול שיתפוגג לערפל.
בקרוב יגיע האביב.
אין ברירה
מלהיות
בחלום
שלפעמים הוא
יער, ואני מגלה בו סודות,
ציפורים, ואני מרימה את הראש והם עורבים.
ורדים כתומים מרוחים.
ותמיד הוא ים חופשי.

א' / 15.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

//
20:30 - 21:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ א //
21:00 - 22:30

התזמורת החזותית

התזמורת החזותית בהנחייתו של גיא שרף

מקבץ א //
21:00 - 22:30

רעות הראל

בִּפְנִים / בַּפָּנִים

(אנא מלאו את החסר)

לִפְעֲמִים אָנִי תוֹהַה
אֵיךְ נִיתַן ________ מִישֶׁהוּ כֹּל כַּךְ
עַד כְּדֵי שְׁהַבִּפְנִים שֶׁלִי מַמָשׁ ___________.
הַייתִי וָדַאִי __________ אִם פִּתְאוֹם ___________

הַיָה יוֹצֶא הָחוּצַה.
מָזַל שְׁהַכּוֹל בַּמָקוֹם.

מקבץ א //
21:00 - 22:30

בעז בז'ה גלעד

בּוֹר - Pit

המכני, החומרי, הפיזי, שתופס מקום בחלל, שניתן לכמת, שניתן לתרגם, שניתן לבנות בו ולפרק אותו, שניתן לדרוך עליו, שעולה לגובה ושמגיע רחוק, שמחזיק את עצמו, שגבולותיו מוארים, שאינו ניתן לספק, שמחליף טקסטורות כמו צפיפות כבדה או מרחב נסתר בו יש גלי קול, הוא הוא — שמאפשר לנו לחוות, עולם רגשי, מטאפיזי, מופשט, מדומיין, מושגי, שמכיל שפע משמעויות, כמו האמונה, והאמנות, והיצירה, ומשם גם נולדו הזמן והשפה והמחשבה המורכבת, והמחשבה הפשוטה, שם קיים הפחד, והחרדה וחרדת המוות והסוף של העולם המכני והחומרי והפיזי, כי אז יפסיק הכל להיות, ואי אפשר להפסיק, אי אפשר להפסיק, אז נמשיך, לדבר הבא, כי הדבר הקודם כבר אינו רלוונטי, כי אי אפשר להפסיק, כי מה היה שם? אופרה, כמו מקהלה, ועובדי במה, ואמת, והיסטוריה, ואומנות על אומנות, ואומנות לאומנים, וכנות, וזהות, ואישי וכלליות, ומה נשאר? להמשיך הלאה, למקום הבא, לתחזק את התנועה, למזג את ההפרדה, להתעקש הלאה, להמשיך לבחור, ומתי נעצור?

הגברת השמנה שרה. והצלחתי להתרגש.

מזמין אתכם אל מאחורי הקלעים שלי ואולי גם של עצמכם.

מקבץ א //
21:00 - 22:30

נורית דרימר

כּוּסְשֵלִירָבַאק

אני כל כך עדינה.
כבר נרדמתי מדקירה של מחט, כבר שלשלתי את שיערי הארוך דרך החלון, כבר שמטתי את הנעל במורד המדרגות.
"זו הזדמנות לאי דיוק", אמרה לי הפיה הטובה.
כעת האורלוגין מכה חצות.
נדמה שהגיעה העת לצאת החוצה.
לצאת מהבית, לצאת מתלפיות.
נשבור את העצים, נמרה פיות ונעשה מדורה
מול דלת הכניסה.

//
22:30 - 23:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
23:00 - 0:30

רפאל אנדרלין

בּוֹנִי. בֵּין שָׁמַיִם וְאָרֶץ.

כשראיתי לראשונה את בוני הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
שאני מסמיקה
שאני ביישנית
שאני יפהפייה
בוני נעלם ואני מחפשת. מחכה. מחפשת.

מקבץ ב //
23:00 - 0:30

הלל מליניאק

Blue Beginning

אני מסתכל על הגוף שברשותי. אני מבצע בדיקות. מכניס כל מיני הוראות ובודק מה הפלט. אני עוקב אחרי הפלט באופן הדוק ואיפה שהתפקוד משתפר אני נשאר. אני מלמד מישהי אחרת לעשות את התנועות שמצאתי, ואז יכול להסתכל עליה.
הגוף שלנו הוא אתר של שליטה, התפרצות, תיעול של הכוחות או חוסר יכולת לתעל אותם. יש בתרבות הרבה מנגנונים לריסון ולהכתבה של מקצב, אבל יש גם חליפות שנותנות חיים, ויש תירוצים להפעיל כוח.
אני מדמיין מצב (או מעמד) אינפנטילי, שמייתר הכרעות של מגדר. שהכוחות בו לא לגמרי מכוונים. אנחנו מבססים את האינפנטיליות שלנו ואז נכנסים אל התרבות מוגנים יותר.
על הבמה אנחנו בודקים איך חיים. מתמקמים בקצוות של הקיום ונעים ביניהם הלוך ושוב, מלבישים את האינפנטיליות ומפשיטים את התרבות.

מקבץ ב //
23:00 - 0:30

עידן סקלר

3.14

מהמנגנון הבסיסי ביותר ועד המורכב ביותר,
מהיקום ועד לאטום,
מהתנ“ך עד העיתון, מהליוויתן ועד החילזון,
מהפיזי ועד לדמיוני
כולם חיים בעולם מחזורי של פאי.

בשביל שלא נעוף צריך קרקע
בשביל שלא נתחפר עמוק באדמה צריך אוויר
בשביל שלא נסבול צריך קלילות
בשביל שלא נשתגע צריך מסגרת.

וכשנחזור שוב ושוב לאותו המקום נמשיך לשאול,
מה יהיה בסוף?

אני מנגן על הגוף ומפסל את העולם, מוזן מאסתטיקה ויזואלית, מטקסט, מתנועה ומסאונד.

מקבץ ב //
23:00 - 0:30

טהר קליינר

לְהַכּוֹת בָּאֲדָמָה לִפְנֵי שֶׁתִּקְפָא

עם כל שאיפה לעזוב את הקרקע אני מרוויחה עוד רגע
שבו יכול לקרות דבר.
החוויה המצטברת מולידה אפשרויות. רגעים של חסד.
השתוקקות, וחוסר שלמות, וריק.
אז אני מחפשת אחיזה.
אני חושבת על
אי כזה
שעושים בו, העיקר שעושים.
בשביל לתפעל מצב בו צריך להתקיים.

ב' / 16.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

רות-יוהנה אנדרסון

Boreal Orientum מקום סופי

הלכתי ליער
לבקש את עצת
קהילת העצים
נוכח המערכת האקולוגית
שהם יוצרים יחד

הרמתי את ראשי לשמיים
נדדתי במדבר
בעקבות מסתורי הנפש

בדידות חשוכה
הדרך להשתייכות
הדרך לתשוקה
להשראה
חכמה
מתת

עלי לקבץ
את כל אשר למדתי
(חלקי ולא מושלם ככל שיהיה)
ולחזור לאנשיי.

תמו ימי הנדודים

מקבץ א //
19:00 - 20:30

שחר פולק

עַצְמָהּ

עַצְמָהּ היא מלאכת שזירה של שלושה סיפורים מקראיים אשר במרכזם שלוש נשים: תמר, יעל ופילגש בגבעה.
שלושת העלילות שבחרתי מציגות כל אחת, שלוש נשים בעלות יסוד שונה בהווייתן: קרבנות, עצמה ואקטיביזם. במופע אני מבקשת להפגיש וליצור קשר בין היסודות הללו, בכדי לעורר שאלה ביחס להוויה שלי כאישה, ולהוויה של נשים בימינו.
במופע חוויתי נטול מילים החומרים, הצורות, הצבעים והמרקמים משמשים ליצירת הצגה פלסטית, בשילוב של סאונד וגוף ככלים תיאטרליים.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

איב קריסטל

I Almost

כשאני כותבת סיפורים אני כמו מישהי שנמצאת בארץ שלה, הולכת ברחובות שהכירה כילדה, בין חומות ועצים ששייכים לה. כילדה, דמיינתי דברים.

אומרים לי שאני צריכה לקרוא לעבודה שלי ׳נגד העולם׳. אומרים לי את זה ברמזור, כמה רגעים אחרי שאני מתחילה לחשוב בקול רם. “לפעמים אני מרגישה שאני עושה אמנות נגד העולם,” אני אומרת. אני מאמינה לעצמי באותו הרגע, אבל במחשבה לאחור אני לא בטוחה למה התכוונתי. כל שאני יודעת הוא שלרגע יש בזה הרבה כוונה, ואני מרגישה את העולם סביב הגוף שלי, סביב המכונית בה אנחנו נוסעים, ממתין, מתבונן.

כילדה, השתמשתי בדמיון שלי כדי למלא את החללים שנפערו במציאות. העולמות המומצאים האלה הפכו לסוג של כוח־על שקידשתי, מקומות שבהם יכולתי להבין את עצמי ואת הסביבה שלי. במבט לאחור על אותם עולמות פנטסטיים, אני יודעת שהבנתי יותר ממה שחשבתי.

כשאנחנו עוצרים למלא דלק, אני מנסה להפריך את שם העבודה שהוצע בהערות דרמטיות. “זה יותר מידי גברי,” אני אומרת. “זה לא מתאים לעבודה שלי,” אני מוסיפה. אני ממשיכה לתהות לעצמי מדוע אני כל כך נחרצת לגבי שם לעבודה שהוא כמעט שקוף במשמעות שלו, דקיק ובקושי נראה.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

יעל שני

Come and find me

היא עומדת על סף הדלת, הגוף רועד, אין ברירה, אי אפשר להישאר יותר באותו מקום. יש לה כוחות אבל צריך אומץ לב.
עכשיו אני נכנסת.
בחלום העולם מתקיים בצורות מוזרות.
יש שם,
טלוויזיה מההורים,
תחזית מזג האוויר,
זכרון של נוף שהפך לרגש חדש,
ענבל פרלמוטר מלפני רגע,
עין שמסכלת עלי כמו שהייתי רוצה,
גוף חולם,
במה עצומה ריקה.
ואני לא רוצה להפחיד אבל יש ענן גדול שיתפוגג לערפל.
בקרוב יגיע האביב.
אין ברירה
מלהיות
בחלום
שלפעמים הוא
יער, ואני מגלה בו סודות,
ציפורים, ואני מרימה את הראש והם עורבים.
ורדים כתומים מרוחים.
ותמיד הוא ים חופשי.

//
20:30 - 21:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

רעות הראל

בִּפְנִים / בַּפָּנִים

(אנא מלאו את החסר)

לִפְעֲמִים אָנִי תוֹהַה
אֵיךְ נִיתַן ________ מִישֶׁהוּ כֹּל כַּךְ
עַד כְּדֵי שְׁהַבִּפְנִים שֶׁלִי מַמָשׁ ___________.
הַייתִי וָדַאִי __________ אִם פִּתְאוֹם ___________

הַיָה יוֹצֶא הָחוּצַה.
מָזַל שְׁהַכּוֹל בַּמָקוֹם.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

בעז בז'ה גלעד

בּוֹר - Pit

המכני, החומרי, הפיזי, שתופס מקום בחלל, שניתן לכמת, שניתן לתרגם, שניתן לבנות בו ולפרק אותו, שניתן לדרוך עליו, שעולה לגובה ושמגיע רחוק, שמחזיק את עצמו, שגבולותיו מוארים, שאינו ניתן לספק, שמחליף טקסטורות כמו צפיפות כבדה או מרחב נסתר בו יש גלי קול, הוא הוא — שמאפשר לנו לחוות, עולם רגשי, מטאפיזי, מופשט, מדומיין, מושגי, שמכיל שפע משמעויות, כמו האמונה, והאמנות, והיצירה, ומשם גם נולדו הזמן והשפה והמחשבה המורכבת, והמחשבה הפשוטה, שם קיים הפחד, והחרדה וחרדת המוות והסוף של העולם המכני והחומרי והפיזי, כי אז יפסיק הכל להיות, ואי אפשר להפסיק, אי אפשר להפסיק, אז נמשיך, לדבר הבא, כי הדבר הקודם כבר אינו רלוונטי, כי אי אפשר להפסיק, כי מה היה שם? אופרה, כמו מקהלה, ועובדי במה, ואמת, והיסטוריה, ואומנות על אומנות, ואומנות לאומנים, וכנות, וזהות, ואישי וכלליות, ומה נשאר? להמשיך הלאה, למקום הבא, לתחזק את התנועה, למזג את ההפרדה, להתעקש הלאה, להמשיך לבחור, ומתי נעצור?

הגברת השמנה שרה. והצלחתי להתרגש.

מזמין אתכם אל מאחורי הקלעים שלי ואולי גם של עצמכם.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

נורית דרימר

כּוּסְשֵלִירָבַאק

אני כל כך עדינה.
כבר נרדמתי מדקירה של מחט, כבר שלשלתי את שיערי הארוך דרך החלון, כבר שמטתי את הנעל במורד המדרגות.
"זו הזדמנות לאי דיוק", אמרה לי הפיה הטובה.
כעת האורלוגין מכה חצות.
נדמה שהגיעה העת לצאת החוצה.
לצאת מהבית, לצאת מתלפיות.
נשבור את העצים, נמרה פיות ונעשה מדורה
מול דלת הכניסה.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

עידן סקלר

3.14

מהמנגנון הבסיסי ביותר ועד המורכב ביותר,
מהיקום ועד לאטום,
מהתנ“ך עד העיתון, מהליוויתן ועד החילזון,
מהפיזי ועד לדמיוני
כולם חיים בעולם מחזורי של פאי.

בשביל שלא נעוף צריך קרקע
בשביל שלא נתחפר עמוק באדמה צריך אוויר
בשביל שלא נסבול צריך קלילות
בשביל שלא נשתגע צריך מסגרת.

וכשנחזור שוב ושוב לאותו המקום נמשיך לשאול,
מה יהיה בסוף?

אני מנגן על הגוף ומפסל את העולם, מוזן מאסתטיקה ויזואלית, מטקסט, מתנועה ומסאונד.

//
22:30 - 23:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

ג' / 17.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

//
18:30 - 19:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

רפאל אנדרלין

בּוֹנִי. בֵּין שָׁמַיִם וְאָרֶץ.

כשראיתי לראשונה את בוני הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
שאני מסמיקה
שאני ביישנית
שאני יפהפייה
בוני נעלם ואני מחפשת. מחכה. מחפשת.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

הלל מליניאק

Blue Beginning

אני מסתכל על הגוף שברשותי. אני מבצע בדיקות. מכניס כל מיני הוראות ובודק מה הפלט. אני עוקב אחרי הפלט באופן הדוק ואיפה שהתפקוד משתפר אני נשאר. אני מלמד מישהי אחרת לעשות את התנועות שמצאתי, ואז יכול להסתכל עליה.
הגוף שלנו הוא אתר של שליטה, התפרצות, תיעול של הכוחות או חוסר יכולת לתעל אותם. יש בתרבות הרבה מנגנונים לריסון ולהכתבה של מקצב, אבל יש גם חליפות שנותנות חיים, ויש תירוצים להפעיל כוח.
אני מדמיין מצב (או מעמד) אינפנטילי, שמייתר הכרעות של מגדר. שהכוחות בו לא לגמרי מכוונים. אנחנו מבססים את האינפנטיליות שלנו ואז נכנסים אל התרבות מוגנים יותר.
על הבמה אנחנו בודקים איך חיים. מתמקמים בקצוות של הקיום ונעים ביניהם הלוך ושוב, מלבישים את האינפנטיליות ומפשיטים את התרבות.

מקבץ א //
19:00 - 20:30

טהר קליינר

לְהַכּוֹת בָּאֲדָמָה לִפְנֵי שֶׁתִּקְפָא

עם כל שאיפה לעזוב את הקרקע אני מרוויחה עוד רגע
שבו יכול לקרות דבר.
החוויה המצטברת מולידה אפשרויות. רגעים של חסד.
השתוקקות, וחוסר שלמות, וריק.
אז אני מחפשת אחיזה.
אני חושבת על
אי כזה
שעושים בו, העיקר שעושים.
בשביל לתפעל מצב בו צריך להתקיים.

//
20:30 - 21:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

רות-יוהנה אנדרסון

Boreal Orientum מקום סופי

הלכתי ליער
לבקש את עצת
קהילת העצים
נוכח המערכת האקולוגית
שהם יוצרים יחד

הרמתי את ראשי לשמיים
נדדתי במדבר
בעקבות מסתורי הנפש

בדידות חשוכה
הדרך להשתייכות
הדרך לתשוקה
להשראה
חכמה
מתת

עלי לקבץ
את כל אשר למדתי
(חלקי ולא מושלם ככל שיהיה)
ולחזור לאנשיי.

תמו ימי הנדודים

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

שחר פולק

עַצְמָהּ

עַצְמָהּ היא מלאכת שזירה של שלושה סיפורים מקראיים אשר במרכזם שלוש נשים: תמר, יעל ופילגש בגבעה.
שלושת העלילות שבחרתי מציגות כל אחת, שלוש נשים בעלות יסוד שונה בהווייתן: קרבנות, עצמה ואקטיביזם. במופע אני מבקשת להפגיש וליצור קשר בין היסודות הללו, בכדי לעורר שאלה ביחס להוויה שלי כאישה, ולהוויה של נשים בימינו.
במופע חוויתי נטול מילים החומרים, הצורות, הצבעים והמרקמים משמשים ליצירת הצגה פלסטית, בשילוב של סאונד וגוף ככלים תיאטרליים.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

איב קריסטל

I Almost

כשאני כותבת סיפורים אני כמו מישהי שנמצאת בארץ שלה, הולכת ברחובות שהכירה כילדה, בין חומות ועצים ששייכים לה. כילדה, דמיינתי דברים.

אומרים לי שאני צריכה לקרוא לעבודה שלי ׳נגד העולם׳. אומרים לי את זה ברמזור, כמה רגעים אחרי שאני מתחילה לחשוב בקול רם. “לפעמים אני מרגישה שאני עושה אמנות נגד העולם,” אני אומרת. אני מאמינה לעצמי באותו הרגע, אבל במחשבה לאחור אני לא בטוחה למה התכוונתי. כל שאני יודעת הוא שלרגע יש בזה הרבה כוונה, ואני מרגישה את העולם סביב הגוף שלי, סביב המכונית בה אנחנו נוסעים, ממתין, מתבונן.

כילדה, השתמשתי בדמיון שלי כדי למלא את החללים שנפערו במציאות. העולמות המומצאים האלה הפכו לסוג של כוח־על שקידשתי, מקומות שבהם יכולתי להבין את עצמי ואת הסביבה שלי. במבט לאחור על אותם עולמות פנטסטיים, אני יודעת שהבנתי יותר ממה שחשבתי.

כשאנחנו עוצרים למלא דלק, אני מנסה להפריך את שם העבודה שהוצע בהערות דרמטיות. “זה יותר מידי גברי,” אני אומרת. “זה לא מתאים לעבודה שלי,” אני מוסיפה. אני ממשיכה לתהות לעצמי מדוע אני כל כך נחרצת לגבי שם לעבודה שהוא כמעט שקוף במשמעות שלו, דקיק ובקושי נראה.

מקבץ ב //
21:00 - 22:30

יעל שני

Come and find me

היא עומדת על סף הדלת, הגוף רועד, אין ברירה, אי אפשר להישאר יותר באותו מקום. יש לה כוחות אבל צריך אומץ לב.
עכשיו אני נכנסת.
בחלום העולם מתקיים בצורות מוזרות.
יש שם,
טלוויזיה מההורים,
תחזית מזג האוויר,
זכרון של נוף שהפך לרגש חדש,
ענבל פרלמוטר מלפני רגע,
עין שמסכלת עלי כמו שהייתי רוצה,
גוף חולם,
במה עצומה ריקה.
ואני לא רוצה להפחיד אבל יש ענן גדול שיתפוגג לערפל.
בקרוב יגיע האביב.
אין ברירה
מלהיות
בחלום
שלפעמים הוא
יער, ואני מגלה בו סודות,
ציפורים, ואני מרימה את הראש והם עורבים.
ורדים כתומים מרוחים.
ותמיד הוא ים חופשי.

ד' / 18.7

תערוכה //

ברית איינשטיין

מוֹמֶנְט

**עבודת מיצב הפתוחה לאורך כל הערב

כשהתחלתי לעבוד רציתי לעשות משהו על לידה ומוות. ביקשתי להתייחס לאופנים שבהם העולם, מרגע שמופיעה בו פעולה אנושית כלשהיא, מתחיל להתפרק ולהישבר, ולקבל צורה חדשה, ייחודית ואחרת.

בחלל יש קירות יצוקים מחול ומלט שיוצרים חלוקה של המרחב. 'אדמת' החדר מרוצפת אריחים שלמים, מעין רצפה, שהולכת ונסדקת מהרגע בו אנשים נכנסים לחלל. הפעולה, הפרופורמנס, של הקהל מייצר את ההתפרקות, את השבר, שהופך בכל שלב לבנייה חדשה. פעולות שלכודות בין הלידה והמוות, בין המוות ולידה חדשה.
שבר תמיד יהיה חלק מרעיון גדול יותר, אבל בה בעת הוא הורס ומכלה ומקבל יישות משל עצמו. אני מבקשת לבחון את השבר. כיצד רצפה שנסדקת היא אותו דבר אבל בצורה אחרת? אין דרך חזרה.

היציקות מורכבות בעיקר מחול ומעט מלט לבן. את החול אני מביאה מהבית, מקיבוץ 'מגן', מעוטף עזה. החול, הוא האדמה שלי, מכיל בתוכו את שתי הקצוות החיים והמוות, החקלאות והמלחמה. טפטוף המים לתוך האדמה, מעין פעולה חקלאית שמזכירה את הבית, מטביעה חותם אנושי, זיכרון בתוך החומר. בתנועת המים יש הרס וחיים. הם הורסים את הקיר אבל יוצרים חיים, מציירים על היציקות, מאפשרים משהו חדש. הרס שיכול להיות בניין. הקירות, שבהצבתם יוצרים הפרדות ומחסומים ומחלקים את החלל למרחבים מבקשים להתפורר, להתמוסס אל תוך עצמם, להתכלות.

//
16:30 - 17:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ א //
17:00 - 18:30

רות-יוהנה אנדרסון

Boreal Orientum מקום סופי

הלכתי ליער
לבקש את עצת
קהילת העצים
נוכח המערכת האקולוגית
שהם יוצרים יחד

הרמתי את ראשי לשמיים
נדדתי במדבר
בעקבות מסתורי הנפש

בדידות חשוכה
הדרך להשתייכות
הדרך לתשוקה
להשראה
חכמה
מתת

עלי לקבץ
את כל אשר למדתי
(חלקי ולא מושלם ככל שיהיה)
ולחזור לאנשיי.

תמו ימי הנדודים

מקבץ א //
17:00 - 18:30

שחר פולק

עַצְמָהּ

עַצְמָהּ היא מלאכת שזירה של שלושה סיפורים מקראיים אשר במרכזם שלוש נשים: תמר, יעל ופילגש בגבעה.
שלושת העלילות שבחרתי מציגות כל אחת, שלוש נשים בעלות יסוד שונה בהווייתן: קרבנות, עצמה ואקטיביזם. במופע אני מבקשת להפגיש וליצור קשר בין היסודות הללו, בכדי לעורר שאלה ביחס להוויה שלי כאישה, ולהוויה של נשים בימינו.
במופע חוויתי נטול מילים החומרים, הצורות, הצבעים והמרקמים משמשים ליצירת הצגה פלסטית, בשילוב של סאונד וגוף ככלים תיאטרליים.

מקבץ א //
17:00 - 18:30

איב קריסטל

I Almost

כשאני כותבת סיפורים אני כמו מישהי שנמצאת בארץ שלה, הולכת ברחובות שהכירה כילדה, בין חומות ועצים ששייכים לה. כילדה, דמיינתי דברים.

אומרים לי שאני צריכה לקרוא לעבודה שלי ׳נגד העולם׳. אומרים לי את זה ברמזור, כמה רגעים אחרי שאני מתחילה לחשוב בקול רם. “לפעמים אני מרגישה שאני עושה אמנות נגד העולם,” אני אומרת. אני מאמינה לעצמי באותו הרגע, אבל במחשבה לאחור אני לא בטוחה למה התכוונתי. כל שאני יודעת הוא שלרגע יש בזה הרבה כוונה, ואני מרגישה את העולם סביב הגוף שלי, סביב המכונית בה אנחנו נוסעים, ממתין, מתבונן.

כילדה, השתמשתי בדמיון שלי כדי למלא את החללים שנפערו במציאות. העולמות המומצאים האלה הפכו לסוג של כוח־על שקידשתי, מקומות שבהם יכולתי להבין את עצמי ואת הסביבה שלי. במבט לאחור על אותם עולמות פנטסטיים, אני יודעת שהבנתי יותר ממה שחשבתי.

כשאנחנו עוצרים למלא דלק, אני מנסה להפריך את שם העבודה שהוצע בהערות דרמטיות. “זה יותר מידי גברי,” אני אומרת. “זה לא מתאים לעבודה שלי,” אני מוסיפה. אני ממשיכה לתהות לעצמי מדוע אני כל כך נחרצת לגבי שם לעבודה שהוא כמעט שקוף במשמעות שלו, דקיק ובקושי נראה.

מקבץ א //
17:00 - 18:30

יעל שני

Come and find me

היא עומדת על סף הדלת, הגוף רועד, אין ברירה, אי אפשר להישאר יותר באותו מקום. יש לה כוחות אבל צריך אומץ לב.
עכשיו אני נכנסת.
בחלום העולם מתקיים בצורות מוזרות.
יש שם,
טלוויזיה מההורים,
תחזית מזג האוויר,
זכרון של נוף שהפך לרגש חדש,
ענבל פרלמוטר מלפני רגע,
עין שמסכלת עלי כמו שהייתי רוצה,
גוף חולם,
במה עצומה ריקה.
ואני לא רוצה להפחיד אבל יש ענן גדול שיתפוגג לערפל.
בקרוב יגיע האביב.
אין ברירה
מלהיות
בחלום
שלפעמים הוא
יער, ואני מגלה בו סודות,
ציפורים, ואני מרימה את הראש והם עורבים.
ורדים כתומים מרוחים.
ותמיד הוא ים חופשי.

//
18:30 - 19:00

רוני גולן

מַסְפִּיק מָקוֹם

הזמנה לקהל קטן לשהות יחד בחדר קטן
ולדמיין את העולם המתהווה בחוץ.

נכנסתם?
אתם בטוחים?

היו זמינים. הקשיבו לקולות. הישארו איתי.
אנחנו עומדים לעבור בין
מקומות בלי לצאת מהחדר.

טוב שבאתם.

* העבודה בשימוש טלפונים חכמים
**העבודה מיועדת ל20 איש. יש לשריין מקום מראש.

מקבץ ב //
19:00 - 20:30

רפאל אנדרלין

בּוֹנִי. בֵּין שָׁמַיִם וְאָרֶץ.

כשראיתי לראשונה את בוני הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
שאני מסמיקה
שאני ביישנית
שאני יפהפייה
בוני נעלם ואני מחפשת. מחכה. מחפשת.

מקבץ ב //
19:00 - 20:30

הלל מליניאק

Blue Beginning

אני מסתכל על הגוף שברשותי. אני מבצע בדיקות. מכניס כל מיני הוראות ובודק מה הפלט. אני עוקב אחרי הפלט באופן הדוק ואיפה שהתפקוד משתפר אני נשאר. אני מלמד מישהי אחרת לעשות את התנועות שמצאתי, ואז יכול להסתכל עליה.
הגוף שלנו הוא אתר של שליטה, התפרצות, תיעול של הכוחות או חוסר יכולת לתעל אותם. יש בתרבות הרבה מנגנונים לריסון ולהכתבה של מקצב, אבל יש גם חליפות שנותנות חיים, ויש תירוצים להפעיל כוח.
אני מדמיין מצב (או מעמד) אינפנטילי, שמייתר הכרעות של מגדר. שהכוחות בו לא לגמרי מכוונים. אנחנו מבססים את האינפנטיליות שלנו ואז נכנסים אל התרבות מוגנים יותר.
על הבמה אנחנו בודקים איך חיים. מתמקמים בקצוות של הקיום ונעים ביניהם הלוך ושוב, מלבישים את האינפנטיליות ומפשיטים את התרבות.

מקבץ ב //
19:00 - 20:30

עידן סקלר

3.14

מהמנגנון הבסיסי ביותר ועד המורכב ביותר,
מהיקום ועד לאטום,
מהתנ“ך עד העיתון, מהליוויתן ועד החילזון,
מהפיזי ועד לדמיוני
כולם חיים בעולם מחזורי של פאי.

בשביל שלא נעוף צריך קרקע
בשביל שלא נתחפר עמוק באדמה צריך אוויר
בשביל שלא נסבול צריך קלילות
בשביל שלא נשתגע צריך מסגרת.

וכשנחזור שוב ושוב לאותו המקום נמשיך לשאול,
מה יהיה בסוף?

אני מנגן על הגוף ומפסל את העולם, מוזן מאסתטיקה ויזואלית, מטקסט, מתנועה ומסאונד.

מקבץ ב //
19:00 - 20:30

טהר קליינר

לְהַכּוֹת בָּאֲדָמָה לִפְנֵי שֶׁתִּקְפָא

עם כל שאיפה לעזוב את הקרקע אני מרוויחה עוד רגע
שבו יכול לקרות דבר.
החוויה המצטברת מולידה אפשרויות. רגעים של חסד.
השתוקקות, וחוסר שלמות, וריק.
אז אני מחפשת אחיזה.
אני חושבת על
אי כזה
שעושים בו, העיקר שעושים.
בשביל לתפעל מצב בו צריך להתקיים.