בחזרה לבסיסי – 19/ גיא גוטמן

זה לא מאמר.

זהו שידור רדיו, פודקאסט. שידור רדיו מאולפן ביתי, בסלון, אל מאזינים ומאזינות שיושבים בהסגר בבתיהם או יצאו לראשונה לעבודה. או חזרו שוב לבידוד. שידור מתוך מצב העניינים, בלב החששות והתקוות.

הרדיו הוא מדיום של קול, של בלתי נראה. מדיום שפתוח לדמיון. אני כותב אותו כפי שאני מדבר אותו -  כרצף של השראות.

אות: מוסיקת פתיחה.

השידור הזה נולד מתוך שיחות זום עם חברים, עם אמנים, עם סטודנטים וסטודנטיות סביב דאגות, ספקות, שאיפות אופוריות, חזיונות דיסטופיים שצפות ועולות בצל המגפה, הבידוד החברתי והבלתי נודע.

הוצפתי בשאלות בסיסיות, כמעט פשוטות מידי.

למה צריך אמנות? למה זה טוב? למה זה הכרחי? ואם צריך, אז מה האמנית צריכה לעשות עכשיו? האם ניתן ללמוד אמנות ברגע זה? ללמוד מהאמנות ברגע זה?

אנסה בשעה הקרובה להתייחס וגם לעקוף חלק משאלות אלו, לנסח כמה אינטואיציות, לארח מחשבות של חכמים וחכמות ממני ולהשמיע קולות וקטעים מוסיקאליים.

אות – הקדמה בחזרה לבסיסי 

אני רוצה להתחיל בהנחה של שלושה עקרונות לבסיסי -19 :

- הבסיסי הוא לא התחלה או סוף. זה לא סיפור לינארי.

- אין דבר כזה ריק ואין דבר כזה מלא.

- שׂאין בסיס. יש רק "חזרה לבסיסי".

אני מקווה שזה יובן בהמשך.

יש בית

בחודשים האחרונים אני, אתן, כולנו חווינו מה שאפשר לקרוא לו ׳החזרה לבסיסי׳. החזרה לבסיסי התקיימה עבורנו בצורתו הטהורה ביותר בבית. הבית שלנו. מקום ההתבודדות וההסגר שלנו, שלפעמים היה רק חדר, ולפעמים אוהל, ולפעמים מיטה, ולפעמים שמיכה. הבית של הקורונה הפך ליחידה קיומית א-פריורית, מופשטת ואישית. לא עוד הבית הבורגני, המטפורי, הפסיכואנליטי, לא "המכונה" של לה קורבוזייה – אלא הבית כנקודת מוצא, כמצב-העניינים. מצב הבית הזה שספק נכפה עלינו והביא עימו קשיים ותענוגות, כבר מלמד משהו על הפעולה היוצרת הבסיסית . זזנו בבית, כתבנו בבית, ציירנו בבית. הפעולה היוצרת הבסיסית נולדת מהבית והלאה, מגדירה בית, ולפעמים אף יוצרת או מקיימת בית. לעומת מה שהורגלנו לחשוב על הסערה האמנותית ועל מחויבותה להתנתקות מבית, ליציאה אל האקזוטי, וההתחברות אל הרשת של ההיפר-חברתי - החזרה לבסיסי היא בתוך דלת אמותינו.

משק בית

בבסיסי – אני, אתן, אנחנו – מספיקים ומספיקות לעצמנו. מקיימים את עצמנו. בפעולה היוצרת הבסיסית אנחנו משק אוטרקי. שותלים וקוצרים ומעבדים ואוכלים את השדה הפרטי שלנו.

אנחנו מספיקים ומספיקות לעצמנו. לומדים ולומדות בעצמנו, מלמדים ומלמדות את עצמנו - בבסיסי אנחנו אוטודידקטים.

לכן החזרה לבסיסי הוא פעמים רבות חזרה לאריסטו –

הוא מבין את הטוב ב"כל סוגייה וסוגייה" בנפרד – כמשק בית אוטרקי -  ולכל סוגייה הטוב שלה. במובן זה לכתיבה, למוסיקה, לציור, לנגרות, לתיאטרון, למחול, לבישול וכיו' יש את הבסיסי הספציפי שלה.

אות- אריסטו:

"וגם אם ניקח את תכונת האוטרקיה לנקודת המוצא, נגיע בלא ספק לאותה תוצאה: שהטוב המושלם חזקה עליו שיהא 'מספיק לעצמו".

מה שהכרחי

האם אנחנו עובדות ועובדים חיוניים? האם אנחנו הכרחיות?

שאלות של מוצרי יסוד ועובדים חיוניים עברו בתקופה האחרונה רמיקס טוטאלי. מיליוני אנשים "למדו" שהם והן אינם חיוניים, שהן מיותרות, שהם אינם תורמים דבר לשוק הכלכלי, שהם מהווים עול, שמה שהם קוראים וקוראות  לו "עבודה" אינו אלא תחביב או שעשוע שמתחזק את עצמו.

השאפל שעשתה הקורונה בתפיסה של עובדים הכרחיים היה מהמם: רופאים, קוטפי פלפלים, אחיות, מוכרות בסופר, זבנים, מגדלי תרנגולות, פועלים במפעל לנייר טואלט.

ההכרחיות הבסיסית שלנו היא כמובן שאלה אבסורדית, שחוזרת דרך קבע במרחב הפוליטי המודרני בגלגולים שונים. ניקח לדוגמא את אותם צעירים שכונו "מיותרים" ברוסיה של המאה ה-19 מכיוון שכל הרעיונות הפרוגרסיביים שמילאו את ראשם טרם מצאו מענה. בהקבלה אכזרית, ה"הכרחיים" באותה התקופה היו הצמיתים שנחשבו ל"רכוש מוטבל" ושעל פי גוגול אפילו בנשמותיהם המתות היו סוחרים.

כמו בתקופת הצאר ניקולאי גם כעת ניתן להפוך את הקערה על פיה ושוב לשאול האם המדינה והשוק חיונייים? עבור מי הם הכרחיים? את מי ומה הם מקיימים? כיצד הם יכולים לשרת ולהיות גורם חיוני בחייה של כל אזרח ואזרחית.

לעומת החיוני שמתארגן על פי מערך הכוחות הכלכלי- פוליטי וגו'- על ההכרחיות של האמנות ואמנים ניתן כבר להבין ולהסיק מתוך העיקרון האוטרקי של החזרה לבסיסי: הפעולה היוצרת היא חיונית כשלעצמה.

אות - ראש הממשלה ביבי נתניהו (הקלטה) :

בהמשך התייחס נתניהו למשבר הביצים במרכולים, שהטריד אזרחים רבים והוביל לייבוא ביצים נרחב ואמר:"נדהמתי מהביקוש הזה. רעייתי הסבירה לי שהרבה מהמאכלים נעשים עם ביצים".

ולגבי מוצרי יסוד - המחסור הגדול ביותר היה בסופו של דבר הביצים. גם משום שיש גבול לכמה ביצים תרנגולת יכולה להטיל ביום – מה שמזכיר לנו שגם בבסיסי אנחנו לא הדבר היחידי העולם, וגם משום שביצים הן ההתגלמות של הפעולה היוצרת בבישול (כפי שלמד ראש הממשלה) הן מדביקות, מחברות, מצפות ומקציפות. הן מולידות מאפים, ועוגות, ופשטידות. בבסיסי צריך אלמנטים מחברים שיהדקו חומר בסיסי אחד לשני.

יחד עם זאת ה"הכרחי", על כל הפומפוזיות שלו, יש בו גם ערך ומשמעות. ניתן ללמוד ממנו שהבסיסי הוא לא בזבזן. זה לא אומר שהוא צנוע, או חסכן, או  חלילה נזירי. החזרה לבסיסית חוזרת אל הקריטי, מרכזת כוחות, לא מבזבזת אנרגיה, שמה את כל הביצים בסלסלה אחת.

ומה הכרחי במאבק ובתחבולות של הגולשים למרות מרדפי המשטרה? בעקשנות של רצי הג'וגינג לתזז למרות הקנסות? לטוב ולרע יתכן שהחזרה לבסיסי היא הדרך בה פעולה הולכת, נטמעת ומוטמעת לחלוטין באורח החיים, בתפיסת העולם כדרך להתקיים ולהיות. כך גם הפעולה היוצרת. היא מתאמנת כל יום, נושמת ונושפת תוך כדי תזוזה. ואת זה קשה ובלתי אפשרי להפסיק.

אנושות

החזרה לבסיסי חולמת לחזור למכנה המשותף.

מעולם לא היינו אנחנו, כולנו, מיליונים, ומיליארדים כה מבודדים ובאותו הזמן באותו המצב בדיוק. חשופים לאותו גורל. הפכנו להיות - או חזרנו שוב להיות -  אנושות. דבר שבלט מכיוון שהקורונה הגיחה בדיוק ברגעי השיא של פילוג מפלגתי, של קרבות שיח הזהויות, של הפרטה של זכויות אישיות וציבוריות.

החזרה לבסיסי במהותה שואפת לגעת באוניברסלי, בעל- זמני, באנושי . חשבו על כל דבר שתגדירו כבסיסי מסביבכן, העבירו בראש אובייקטים, פעולות, צרכים בסיסיים - אני מאמין שתבחינו שיש בהם הזמנה (ולעתים אף חובה) להיות נחלת הכלל.

אותה קריאה לבסיסי משותף עולה מכתביה של סימון וייל דרך "מושג הערך". ערך הוא דבר בסיסי. אנחנו אמנם יוצרים ערך באופן פרטי אבל חושבים אותו כראוי עבור כולם. הערך מתקיים בנקודת שיווי המשקל העדינה בין הנפרד למשותף. כמו יצירת אמנות.

הקלטה- סימון וייל

"כך כל אומן יודע שלא יכול להיות קריטריון המאפשר לקבוע בוודאות שיצירה אחת יפה מרעותה. ואולם, כל אומן יודע שיש מדרג של ערכים אסתטיים, שיש דברים יפים יותר מאחרים, שיש דברים יפים ודברים שאינם יפים, אילולא ידע זאת, לא היה משקיע את המאמץ הדרוש כדי להשלים יצירה, לא היה מתקן, לא היה ממשיך."

משטחים - הדף הלבן.

העת החדשה (שלנו) מתחילה בחזרה לGround Zero דרך התהליך הספקני של דקארט. הוא מתקדם (אחורה) צעד צעד ומנקה כל דבר שניתן להטיל בו ספק עד לאותה נקודת משען ארכימדית שבה יוכל לתקף את העולם, עד שהוא מגיע למשטח של הדף הלבן בו הוא מגלה את ה"אני החושב".

אולם ה-"אני חושב משמע אני קיים" מופיע רק אמצע הספר. בעמוד 61. נותרו עוד 46  עמודים. הבסיסי הוא מקום שהולכים אליו, לא נקודת התחלה. הוא מגיע באמצע וממנו יוצאים שוב.

הנה דוגמא קנונית נוספת לדף הלבן:

הלבן של מלביץ. והנה הכרוניקה אליו וממנו.

1932

האמנות מלמדת אותנו כמה דברים נוספים על הדף הלבן:

  • אין "דף לבן". יש משטחים ספציפיים, יש שכבות רוויות נרטיבים. הדף הלבן שלנו, ה-A4 , שנמצא בכל מדפסת ביתית הומצא ב-1784. עשר שנים לאחר מכן כבר נכתבים עליו חוקי משטר המהפכה בצרפת.
  • ״הדף הלבן״ יכול להיות גם שחור (גם אצל מלביץ' דרך אגב) או  אדום, או ציור. דושן משתמש במונה ליזה כמשטח הבסיסי – כי גם ההיסטורי יכול להיות משטח בסיסי. ואני יכול לחזור אל המשטח של מישהו אחר, של מישהי אחרת, ולהפוך אותו לבסיסי שלי. כי כאמור ניתן לחלוק בבסיסי ולהעביר אותו הלאה, להיות בו במשותף.

אות - מוסיקה: ג'ון אדאמס

חזרה זה בסיסי

חזרה וחזרתיות היא דבר בסיסי. ודברים בסיסיים בהגדרה כמעט, הם אלו שאנו מוצאים את עצמנו חוזרים עליהם שוב ושוב. כמו בסולמות של מוסיקה מערבית או מקאמים מזרחיים: חזרה, תבנית, מוטיב. רחוק ממחשבות על הסינגולריות – הבסיסי משוכפל ומשכפל מעתיק ומנפיק מקור והעתק. וחוזר חלילה. הוא מה שמוליד את המשמעת ואת היופי שבמשמעת.

(גם לשמור רדיוס של 2 מטר זה משמעת וכוריאוגרפיה אפשרית של יופי).

רדיוס של 2 מטר

אצל האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י נקודת המרכז היא הפופיק והיא משמשת כבסיס. אני והפופיק שלי. אני עם הרדיוס שלי.

אני זז ופועל בתוך הקונוסים, קווים, ספירות. דרך הרדיוס (של 2 המטר) נחשפות תכונות נוספות של הבסיסי: הנטייה שלו להפשטה, האהבה שלו לגיאומטריה, לקונקרטי. כך דרך אגב גם אצל דקארט שאומר לנו שגם בחלום הדברים הכלליים והמופשטים – מושגי השכל הבסיסיים - נכונים וקיימים.

(כאן הגיע הזמן לומר בסוגריים משהו על הבנאלי שעולה בין הדברים. הבסיסי לא מפחד מהבנאלי. או יותר נכון אפילו - בנאלי זה בסיסי. מכאן לדעתי גם מופיע הרדי מייד, המשתנה של דושן, פחיות של מרק קמבל, דגל ארצות הברית.  לא פרובוקציה, סנטימנטליות או דקדנס – אלא התלהבות מהבנאלי.)

והיכן האישה הוויטרובית??  

האישה הויטרובית מתרחבת החוצה לקצוות ומעבר להן.

האישה הויטרובית מתרחבת פנימה ונוגעת בבלתי נראה.

הבלתי נראה

אות - אנדריי ברטון (סאונד)

"רעיון הסוריאליזם הוא פשוט להחזיר לעצמנו את כוחות הנפש."

"הכתיבה האוטומטית  שבה האדם כותב מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו."

שנים ספורות לפני המגיפה הספרדית מתחילה האמנות של המאה העשרים באופן רשמי עם תנועות האוונגרד ועם הדאדא. חלפו מאה שנה ועדיין נותרנו עם כמה דברים בסיסיים שהוטמעו מקברט וולטר באופן כה מוחלט עד שהן כבר לא מדוברות. בראש ובראשונה, שהחזרה לבסיסי רוצה להגיע למשהו קודם, לדחף מקדים – לחזור ולהקדים את המחשבה המבינה, המנתחת, המסבירה.

גם היום כשאנו חושבים את הבסיסי, חוזרים אליו, אנו מבקשים להטרים את המחשבה המודעת, לעקוף אותה. פונים לאוטומטיות, למקרה, לחלום, לתת מודע, למודחק על צורותיו הרבות. החזרה לבסיסי היא החזרה לאינטואיטיבי, לבקש את המיידי והלא מנומק. בכך מצליח הבסיסי לחמוק אל מה שדלז וגוואטרי מכנים "נקודות המילוט" – התחמקות כפעולה תמידית (וחזרתית!) . בכך מצליח הבסיסי להתחמק מלהיות מוצר צריכה, מלהיות קבוע. ולשם אנחנו מבקשים לחזור.

סוף - יש היסטוריה (אבל אין לה קץ)

הקורונה סגרה את הגולל באופן סופי על טיעון ״קץ ההיסטוריה״ של פוקויאמה. על העולם של פוקו בו יש רק מרחבים וטריטוריות. אם לומר זאת בצורה הפשוטה-כמעט-יותר-מידי: יש זמן. יש לפני ואחרי. לפני ואחרי הקורונה, לפני ואחרי המאה ה-21, לפנינו ואחרינו. יש מגיפות מלפני מאה שנה, לפני 400 שנה, יש היסטוריה, יש שינוי, יש קריאת תגר על הסטטוס קוו, יש לא נודע שהיה ויהיה והוא חזרה לבסיסי.

לכן יציאה מהקורונה היא לא חזרה. אין חזרה. היא המשך.

היא זינוק.

היינו בבית, היינו במכונת זמן. במאיץ חלקיקים. ואנחנו מזנקים לעולם של חלליות למאדים, של התעוררות ותסיסה חברתית, פוליטית, סביבתית.

אנחנו קופצים שוב לעתיד –

ולחזור לעתיד זה בסיסי.