מחשבות על הימנעות/ מנחם גולדנברג

״רבותי, אמרו לי נא, מנין באתם הנה?״...״אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם אפוא האסור למגע, הרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?״[1]

  (יאקוב וסרמן, הזהב של קחמרקה)

איך אירוע קולוסאלי ששיתק עולם שלם, גרם לקריסה של מערכות ממשלתיות, כלכליות, וחברתיות חולף כזיכרון. עדיין כאן, עוד לא הסתיים וכבר מודחק. מלא פוטנציאל ותובנות וכבר מוכחש. נאחז באדי שאיפות ותקווה, אמירות מתנצלות באירועים חברתיים, של גופים עייפים ומותשים וכמהים למוכר. זה זמן שעומד בסימן של חזרה. כל פעולה נקבעת תחת ההגיון של החזרה. אנחנו חוזרים לשגרה, חוזרים ללמד, חוזרים ללמוד, חוזרים לעבוד, חוזרים לחיים, לים, החוצה… או לפחות מקווים לחזור לחלק מהדברים.

ובכל זאת נדמה שכולם יודעים - וחלקנו אף רוצים ומקווים - שהחזרה המדוברת אינה בדיוק חזרה אל מה שהיה. זו אינה חזרה של הזהה ואל הזהה, כי אם ״חזרה אל ההבדל״, אם להשתמש בלשונם של דלז וגואטרי. אכן זומן לנו רגע מיוחד שבו נדמה שהמחשבה היוצרת מוצאת את מקומה במציאות, מתממשת כמציאות. (לא בלי עזרתו של הטבע). לרגע קטן (וככל הנראה חולף) האופי המושמץ של המחשבה היוצרת נדמה היה כנורמלי, הגיוני - מתבקש.

ראשית, כמה מחשבות על מושג המגיפה באופן כללי.

הקורונה היא ״מגיפה עולמית״ (פנדמיק) במובן הליטרלי, כיאה לעידן הבורות. באופן נדיר במיוחד, שתואם את עידן הגלובליזציה, כמעט ואין מדינה בעולם שלא נפגעה מהוירוס. באופן כללי, מגיפה נוצרת כאשר הגורם לה (הוירוס) לא מכיר בגבולות גיאוגרפים, או תרבותיים, נע ונד בעולם, משתכן היכן שמתאפשר, מנצל הזדמנויות כדי להדביק כמה שיותר אנשים; בדומה רק למחשבה בפעולתה מתוך חירות. ובדומה למחשבה גם המגיפה תלויה בראש ובראשונה בנסיבות הופעתה ותפוצתה.

להבדיל ממחלה - ואם למתוח את האנלוגיה למחשבה אז להבדיל מדעה - שתוקפת דבר מה ספציפי ולכן על אף היותה נסיבתית תלויה בעיקר בהתאמה - שבין התוקף והמותקף, בעת מגפה משתנה סדר העדיפויות. ההתאמה אמנם נותרת תנאי הכרחי אך היא אינה עוד תנאי מספיק. המגיפה תלויה בהפצת ההידבקות הפרטית ולפיכך תלויה ב׳מצבי עניינים׳ קונקרטיים, אקראיים, ׳חיצוניים׳ למותקף. היא נוגעת בעולם ולא רק באדם. במובן זה ולהבדיל ממחלות ודעות שחושפות את האדם בפגיעותו, מגיפה מייצרת ׳התאמה׳ ביחס למציאות ולכן חושפת את הפגיעות של ׳תמונת העולם האנושית׳. בעת מגיפה התסמינים והפגיעה אינם קשורים לאדם גרידא, באופן פרטי ואישי, כי אם לקשר שבין האדם והעולם, למערכת היחסים הסימביוטית שבין האדם ומציאות-חייו. להבדלים ולפער שבין מערכות הקיום האנושי - החברתיות, הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות, הבריאותיות -  והקיום האנושי.

 הדבקה והפצה הם חלק מתנאי האפשרות להתפתחותה של מגפה. בעוד שהמחלה פוגעת באדם, בעת מגיפה המחלה לא רק פוגעת אלא גם מעבירה עצמה הלאה. רוצה לומר, המגיפה עושה שימוש בבני אדם.  הופכת אותנו ל-נשאים, בעל כורחנו. ההחפצה שעושה המגפה לאדם - ומעבר לכך שהיא מעוררת חרדה אצל בני האדם, שגם כך נמצאים ׳על הקצה׳ - מייצרת שני תנאים: ראשית, המגיפה פועלת ׳להשטחה׳ של ההבדלים תוך שימוש בקריטריון ההדבקה - כל מי שנדבק שווה מנקודת המבט של המחלה, ללא הבדל דת גזע מין או אפילו סוג (שהרי כמו במקרה הנוכחי הוירוס עבר מחיות לבני אדם). בקצרה, המגיפה מייצרת ׳אונטולוגיה שטוחה׳. שנית, ותחת עיקרון ההפצה, מזמנת המגיפה  את הגלובליזציה, את הציביליזציה, את התרבות, והפוליטיקה, והכלכלה: את העודפות והמורכבות בכדי לתקוף את המערכות שהציבו את העודפות והמורכבות כתשתית ומהות הקיום. קריסת המערכות האידיאולוגיות המארגנות את הקיום האנושי - ׳התמונה הגדולה׳ - מובילה לביטול של היררכיות (כולם בבית, ׳אין רכב׳, ׳אין לבוש׳ - אין היתבחנות שנשענת על הספציפיות של הפרטים), מבלי לבטל את ההבדלים. שלא פעם רק הלכו והתחדדו והתעצמו. (שלא פעם הוסיפו כאב ופגיעה).

כך יצא שהאישי - מקור הנרקיסיזם הצרכני - צבר תוכן (ולא חוויות) בעוד שהמשמעות והמובן של הפעולות שלו (השדה והשיח שבו הפעולות מתקיימות) הושהה והפך לא רלוונטי בהרבה מקרים.

עכשיו, תתארו לכם: להיות אישיים בלי שדה ושיח - רק דרך נוכחות ומגע.

 ואכן אחת מצורות הפעולה המובהקות שגררה הקורונה היה צמצום המגע ו-הימנעות ממגע. אל מול תרבות שלא בוחלת בדבר, שחודרת לכל פינה, שפישפשה בנפש וכרתה יערות, פיצחה את אבני היסוד של הטבע והקיזה את דמו של העולם, הציבה מגפת הקורונה את ההימנעות וצמצום המגע כצורה של קיום: כפעולות אקטיביות, כמגע, ולא רק פסיביות. כמו באה להזכיר לנו שבמצב של ׳חופש תנועה׳, כשאין עדיפות וכל היררכיה מתבטלת בפני הפגיעה, כשהרוח חופשית לפעול וליצור, מגע יכול להיות הרה גורל, מדבק. כלומר: מלכד. (מסוכן)

---------

כאשר ביקש אנטונן ארטו להבין את ׳מגפת הדבר׳ כאנלוגיה ל׳תיאטרון האכזריות׳ שלו הוא הבחין שהדבר פגע באיברים (פונקציה/כלי אורגני), ובאופן ספציפי בריאות ובמוח. או כדברי ארטו ב: ״איבר הרצון״ ו-״איבר ההכרה״. ׳וירוס הקורונה׳, להבדיל, פוגע ראשית ובעיקר בריאות וכנגזרת בלב. (ככל שנוקף הזמן, וכיאה ל׳אויב האנושות׳, מסתבר שהוירוס אחראי למצבור הולך וגדל של מופעים ופגיעות). בהתאם לנסיבות, כלומר בהתאמה למצב של ״האנושי״, נוכל לומר שוירוס הקורנה פוגע ראשית ובעיקר ב״איבר הרגש/נפש״ ושנית וכנגזרת ב״איבר הרצון״. שני הכשרים דרכם התעצבה והתארגנה התרבות, תוך שהיא הופכת אותם למערכות של ניצול ודיכוי. שני כשרים שהלכו וכהו בעקבות שימוש מוגזם וניצול יתר, שנותרו חשופים ופגיעים מכל.

הבחנה נוספת שעורר ארטו ביחס לדבר נוגעת לסוג פגיעה באותם איברים. וגם כאן ניכרים הבדלים בין ׳המגיפה המודרנית׳ ו-׳המגיפה הפוסט-מודרנית׳. פגיעת הדבר התאפיינה בשני מצבים מיוחדים: ראשית, הסימנים למחלה הופיעו עוד לפני שהחולה הרגיש את הפגיעה, ומרגע שהרגיש המחלה הרגה אותו ללא שהות, לא פעם מיד ובמקום; שנית, האיברים הפגועים נותרו בשלמותם, צורתם לא נפגעה, אלא שהדבר הרס אותם לחלוטין והם נותרו כמו מפוחמים. קדימות הסימפטום ונסיגת הממשי בפני השלמות הצורנית הפכו לשניים מהעקרונות הבסיסיים המאפיינים ומעצבים את תמונת העולם המודרנית. אלא שבמקרה הנוכחי תמונת הפגיעה השתנתה. ראשית וירוס הקורונה פוגע בגוף החולה ופועל מבלי לעורר סימפטומים - לעיתים עד כשבועיים. זו מגיפה א-סימפטומטית באופן מעורר קושי וחרדה. מגיפה שכאמור חושפת את העיקרון המארגן של ׳תמונת העולם האנושית׳ הנוכחית: הסימפטום. [2]

אף יותר ממגיפות קודמות/אחרות מגיפת הקורונה פוגעת את פגיעתה האנושה במערכות המחזיקות את החיים, במה שאלתוסר קורא לו ׳התמונה הגדולה׳ או ׳האידיאולוגיה הכללית׳. זה ההקשר והרקע והעולם שביחס עליו מתארגנת משמעות הקיום שנפגעה. במובן זה, ואם נחזור לאבחנה שעשה ארטו, נמצא כי בעוד ש׳האיבר׳ נותר שלם, הרי ש׳הצורה׳ שבתוכה הוא מתארגן ומתפקד היא זו שקרסה והתפוררה.

אנחנו כשלעצמנו, באופן אישי, ברוב המוחלט של המקרים, נוכל למחלה. אנחנו מתפקדים כרגיל, כוחנו ויכולותינו לא נפגעו. אבל המקום שבו אלו אמורים להופיע ולפעול ולקיים את עצמנו נסדק ונשבר וכשל. אנחנו יכולים לעבוד אבל מקום העבודה סגור. אנחנו יכולים להופיע אבל החללים סגורים ואסור להתקהל. אלו המערכות שקורסות ומובילות למוות - לרוב בשל אוזלת ציוד (ולא ׳אוזלת יד׳). זוהי מגיפה שפוגעת באדם רק ׳באופן עקיף׳. זה התיווך המודרני/האידיאולוגי שנפגע וקורס (וממילא איתו נפגעים גם בני האדם שחיים תחת חסותם). מקרי המוות הרבים, הסבל והכאב שגרמה המחלה נובעים בעיקר מהעודפות שייצרו ההדבקה וההפצה ושהובילה לקריסת המערכות המארגנות את החיים: הבריאות, הכלכלה, הממשל. ניקח לדוגמא את הנסיונות לחשוב (שוב) על ׳תיקון׳ המערכת: לצאת ולהפגין מחד או לחזק את אחיזת המשטר מנגד. בחסות המגיפה, נדמה כי דווקא החזרה לשגרה - החזרה למגע - שתוביל להדבקה והפצה, כלומר להוספת עומס ומורכבות על מערכות הקיום הקורסות ממילא, היא צורת המחאה הפוליטית שעד כה נקראה ״הפגנה״ נגד השלטון.

-------

מגפת הקורונה מתארגנת ביחס להימנעות של הסימפטום מלהופיע.

הסימפטום כמושג/פונקציה תרבותית (כלומר כבעל מעמד אונטולוגי), ולא רק כמושג בעל שורשים פסיכואנליטים, מאפשר לאישי להופיע בפומבי. רוצה לומר הוא מאפשר לאישי להופיע כאנושי. נורמלי, פרוורטי, כמו כולם. לכן הוא בלתי-ניתן לריסון, לא כל שכן לנסיגה. הסימפטום מתעצם בהתאם לאפשרויות הבלתי מוגבלות שמגדירות את האנושי (הקיום קודם למהות, זוכרים). בהתאם לאפשרויות הבלתי מוגבלות שהאישי יכול ללבוש צורה, דרך הסימפטום, בתרבות. המאבק בסימפטום (ולצורך העניין באידיאולוגיה) כמו הניסיון להימנע ממנו באופן פאסיבי - לא לצרוך תרבות - נידון לכישלון. אין כל אפשרות לחמוק מהסימפטום, מהאישי, מהתרבות, מהאנושי. והגם שאי אפשר לחמוק מהם - הבטיחו לנו אלו שעסקו בעניינים אלו (נניח: לקאן, אלתוסר, בודריאר) - נוכל לכל הפחות לייצר את הסימפטום/האישי/התרבות/האנושי הראויים. וזה הוביל, כפי שקשה שלא לשים לב, שבמקביל להשתוללות הסימפטום אנו מוצפים בקורסים ושיטות וטיפולים לייצור בני אדם אישיים ואנושיים ומועצמים וראויים.

אחד ממאפייני הסימפטום המהותיים -זה שמבדיל אותו מהממשי ומהסימבולי לדוגמא - זה המגע. בסימפטום אפשר לגעת, אפשר לחיות איתו. (כמו שאפשר לחיות עם אלוהים). ואם כך, האופי הא-סימפטומטי של מגפת הקורונה מתגלם בהצבת ה׳הימנעות-ממגע׳ כאקט - ולא כפיתרון! לא בכדי מתקוממים אנשים נוכח גזירה כל כך מנוגדת להגדרת והבנת האנושי. לא בכדי, גם עם תוך עיוות וניצול, נזרקה לאויר הטענה שהפיתרון גרוע מהמחלה. ההימנעות ממגע אינה פיתרון לבעיה אלא הצעה לסדר חדש, לפעולה חדשה ואקטואלית למען עתיד טוב יותר: להימנע מהסימפטום. להימנע מהאופנים שבהם הסימפטום מופיע בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, במשפט. להימנע מהאופן שבו מבקש האישי להסוות עצמו תחת האנושי; להימנע מהאופן שבו המעוות, מוכה הגורל, ששקוע בצער וכאב ואובדן, חסר הבושה והערך, מעצב את המרחב הציבורי בחסות האנושי. תחת זאת, ובחסות ההימנעות, מוטב שניתן לאנושי לחזור ולעצב את האישי כתנאי להופעה בציבור. זהו זמן שקורא להתכנסות של האנושי אל האישי; ולקראת מגע אנושי אישי.

כאשר הסימפטום ממאן להופיע, כמו בעת הקורונה, נוצרת תנועה אנושית מעניינת: משיכה, רצון להתקרב, לגעת, לבלות זמן יחד, שנבלם רגע לפני המגע והפך למעין רתיעה והתרחקות. שמירת מרחק, אומדן סכנה, בחינת ההופעה של האישי מבעד לאנושי. שני כוחות מנוגדים המתקיימים בו זמנית. כמו מגנטים שסבים על צירם: כוח פעיל של משיכה וכוח פעיל של רתיעה. זהו מצב גופני, פיזיקלי, אנרגטי. פעולה אקטיבית של זיהוי של מה שאינו מתחבר, שאינו רוצה להיקשר: שאינו יכול לבוא במגע. זה רגע שבו, כפי שהעיר ניטשה (שקיעת האלילים), המחשבה נדרשת להיות פיזיולוגית. לחזור ולהפעיל את החושים החשובים שנזנחו, חושים שכעת ניצבים בחזית המאבק בהימנעות של הסימפטום מלהופיע בקורונה: (אובדן) חוש הטעם וחוש הריח.

ומהרבה בחינות הדברים אכן התחילו ׳להסריח׳: הכוחניות והאלימות הפכו תגובות אינסטינקטיביות להסדרת יחסים (פוליטיקה), ארובות פולטות זיהום ונהרות של שופכין מזרימים פלסטיק וכימיקלים אל בטן האדמה ומשם לכל החי, הכאב והסבל והדם הפכו מוצרי קידום מכירות. עד שנעצרה התנועה ונמנע המגע בחסות המגפה. והעולם ואנחנו חזרנו להריח את האוויר, לנשום קצת לרווחה. לטעום מהחופש של המחשבה והפעולה (לא במובן הצרכני של ׳לעשות מה שאנחנו רוצים׳ אלא במובן האישי של להתקיים מבלי מסגרת ומול עצמנו והחיים שלנו).  לרגע עמדנו מול הצער והכאב שכרוכים בלהיות אישיים מבלי להיות פומביים/אנושיים. לרגע אפשר היה להרגיש את ההבדל, את האנושי, כפי שהוא צומח ומתעצב מתוך המגע האישי שלנו בחיים האישיים שלנו. כפי שהוא מתעצב לא רק אל מול כוחות המשיכה (של הדומה אל הדומה) אלא גם מתוך כוחות הרתיעה ביחס למה שכדאי להימנע ממגע איתו; מתוך דאגה לבריאות הגוף והמחשבה.

------

הערת סיום

הזמנים משתנים. החזרה היא להבדל. אנחנו עדים לשינויים שכבר קורים. שינויים שיתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים. בראש ובראשונה השדה הכלכלי והשדה הפוליטי. שני השדות שחברו יחד תחת הקפיטליזם הליברלי, רק בכדי להוליד יצורי ממשל מעוותים (כמו חתונה בתוך המשפחה). התעסוקה והעבודה קרוב לוודאי שישתנו. צורות ההתארגנות החברתית ישתנו. תפקידים חיוניים ישתנו. מה ישתנה? איך ישתנה? איזו צורה ילבשו הדברים?

״מה שנשבר, נשבר על פי טבעו, ומה שנבנה נבנה על פי טבעו.״ (אפוריזמים לפעולה עתידית, השקט של אנשי המישור)

שוב אנחנו עומדים, באופן אישי, מול טבע הדברים והמציאות, מול הטבע האנושי, ושואלים שאלות יסוד. אלו זמנים מעניינים עבור המחשבה. זמנים מעניינים להיות אדם.

[1] אטוואלפה, מלך/אל של בני האינקה, לשוביו הכובשים הפורטוגלים. יאקוב וסרמן, הזהב של קחמרקה (1928), תשע נשמות, 2017, עמ׳ 77

[2] לאחר ולאור ׳היעלמות הממשי׳ הפך הסימפטום בהדרגה נוכח בכל, ובחסות התרבות הפך גם לכל-יכול, לדבר היחיד שאפשר להתמודד איתו, לחיות איתו, לפרסם ולהתפרסם באמצעותו.  אלא שהסימפטום, ולהבדיל מהממשי, אינו נסוג - להבדיל מהממשי הסימפטום רק הולך ומתעצם, רק הולך ומתגבר, מוסיף עודפות על עודפות, מורכבות על מורכבות. מוסיף חטא על פשע. ובכל זאת, אין לנו בעיה להתמודד עם הסימפטום בשבתו כאלוהי הדימוי העצמי. הפקנו לעצמנו עולם שלם (ואטרקטיבי) סביבו.