בתהליך שנמשך יותר מתשע שעות, דחף אליס בלוק קרח במורד רחובות מקסיקו, בעוד שהקרח הופך מגוש כבד לקובייה קטנטנה, עד שלבסוף נמס כולו.

הכוריאוגרף השוודי מאץ אק מתמנה למנהל האמנותי של בלט קולברג. יצירותיו משלבות בין מחול קלאסי למודרני.

היוצר האמריקאי גורדון מאטה קלארק חותך, פורס, חוצב ומבצע דה-קונסטרוקציה של מבנים ארכיטקטוניים.

לויד נויסון והתאטרון הפיסי של DV8 חוקרים אלימות ומיניות בעבודה המבוססת על חייו של הרוצח הסדרתי דניס נילסן.

אמן הוידאו האמריקאי ביל ויולה מותח זמן ומרחב בעבודה אשר מביאה מימד פלסטי ופיזי חדש לוידאו-ארט

בטווח בין התיעודי לפואטי, שיתוףה פעולה הראשון בין הבימאי פטר סלרס, המלחין ג'ון אדאמס והמשוררת אליס גודמן, מציג מחדש את האופרה לקהל עכשווי.

קבוצה של 'לא-רקדנים' והכוריאוגרף הצרפתי ג'רום בל, מדייקים את המופע המחולי למושגי היסוד שלו, לפנומנולוגיה הבסיסית של ריקוד ומופע.

סילבי גיים עוזבת את האופרה של פריס ועוברת לבלט המלכותי בלונדון.

האמן הבריטי ג'רמי דלר מביים יותר מ-1000 משתתפים בשחזור של העימותים האלימים בזמן שביתת הכורים ב-1984.

חלק מתנועת פלוקסוס, יוקו אונו מזמינה/מרשה לקהל לחתוך במספריים את בגדיה. פרפורמנס של אמון וויתור - שבסופו נותרת האמנית עירומה.

הכוריאוגרפית מגי מארן מתגרמת את סמואל בקט לשפת תנועה. עבודה שמגדירה מחדש את תיאטרון- המחול דרך הפשטה וחומריות.

קבוצת התאטרון The Wooster Group חוקרת את דור הביט.  מופע אפי בין מצבי קיצון פיזיים ומנטליים הכוללים שיחזור של טריפ LSD ואת המחזה "ציד המכשפות" מבוצע במהירות כפולה.

טרישה בראון משתפת פעולה עם האמן רוברט ראושנברג והמלחינה לורי אנדרסון. היא יוצרת מתוך תנועות מאולתרות שעובדו ושוננו היטב.

קבוצת התאטרוני הנסיוני Forced Entertainment (בידור בכפייה) יוצרת מרחבים פראנואידים ופואטיים במחווה אפוקלפטית לסרט "עמנואל". המופע בוחן עד כמה ניתן למתוח את הפלואידיות של דמויות, אובייקטים, עייפות, אנרגיה ואת הגבול של השפה עצמה.

וויליאם פורסיית ממונה לתפקיד הכוריאוגרף הראשי של בלט פרנקפורט, ויוצר את "ארטיפאקט". פורסיית משתמש ביסודות הבלט כחומר גלם ומרכיב נרטיב ללא מסגרת מוגדרת.

ג'וסף בויס נוחת בארצות הברית, ומגיע באמבולנס לגלריה בברודווי, שם ישהה במשך שלושה ימים בחברת זאב, מקל הליכה ופיסות בד כבדות. לעתים יתסכה בבד, לעתים יבהה בזאב. לאחר שלושה ימים בויס עוזב את אמריקה ונוסע לשדה התעופה שוב באמבולנס, וכך לא מניח את רגלו על אדמה אמריקאית אף לא פעם אחת.

פינה באוש, אייקון של מחול, שכול יצירה שלה הינה רגע מכונן- חוזרת לעבודה מוקדמת שלה משנת 1978. הפעם היא בוחרת לעבוד עם פרפורמרים מעל גיל 65, החושפים צד אחר של מיניות וחיזור - ובמיוחד מערערים על הגוף המחולי הקלאסי.

הסדרה של מתיו בארני מורכבת מחמישה סרטים שצולמו לאורך תקופה של של שמונה שנים. יחד הם בוראים עולם מיתי, מטמורפוזי, ביולוגי, הנמצא באבולוציה של יופי, אימה ומסתורין.

סופי קאל עוקבת אחרי הנרי ב., גבר אלמוני, מפריז ועד ונציה .במשך תקופה ארוכה, היא מצלמת אותו ממרחק בטוח ומשחזרת את צעדיו. פעולה של מעקב ושל חשיפה, מסע ריטואלי, סיפור בלשי על הוויה המבקשת לחמוק מהאנונימי.

על המוסיקה הרפטטיבית של סטיב רייך המעבדת צלילים ומקצבים מהתרבות המערב-אפריקנית, מרכיב הכוריאוגרף יירי קיליאן יצירה גיאומטרית, פלסטית, לשמונה רקדניות לבנות בבגדים שחורים. מחול שבטי למאה ה-20 .

סנטיאגו סיירה משלם ל133 מהגרים ועובדים זרים, בעלי צבע עור כהה, על מנת שיסכימו לצבוע את השיער שלהם לבלונדיני. סיירה במניפולציה גלויה, מציג על הבמה אנשים שקופים, נסתרים, פליטים של המכונה הקפטיליסטית ונעדרים משיח האמנות

אן תרזה דה קירסמייקר, אז כוריאוגרפית צעירה בת 25, יוצרת את יצירת המחול Rosas Danst Rosas. עבודה מופשטת וקונקרטית, מחוץ לזמן, מחוץ לאופנה, דווקא בתקופה בה תיאטרון המחול בשיאו- הדייקנות של קירסמייקר הופכת לקלאסיקת מחול שמגיעה עד לביונסה.

קבוצת המחול הקנדית של אדוארד לוק מעלה את "יומן סקס"- מחול כיחסים מיניים אינטנסיביים. פאנק-מחול אגרסיבי, אקססטטי וסופני, שמובילה אחת מהרקדניות הגדולות בהיסטוריה - לואיז לה קולייה. מופע שטילטל את המחול הישראלי אפילו את אהוד מנור.

לורי אנדרסון- בו בזמן אמנית רבתחומית, כוכבת פופ, חלוצה של אמנות המולטימדיה - מעלה את המופע/התקליט והסרט " בית האמיצים" . מסע אלקטרני במרחבי התודעה האמריקאית, היסטורי ועתידני, חשמלי ופואטי . אבן דרך בתיאטרון חזותי.

קטע המחול שיצר וים ונדדקייבוס בשנות השמונים הוא מכת אגרוף של מחול באזור סכנה. שום דבר אינו בטוח - החלל, הסאונד ובמיוחד הרקדנים שנמצאים בקצה היכולת ועל גבולות הפגיעה הפיסית וההתמוטטות.

המוסיקאי והבמאי היינר גבלס הופך תבניות מוסיקליות למכונות של אור, אובייקטים ופעולות. השירגאקי, המבוסס על כתביה של גרטרוד סטיין, הוא מופע קסמים ללא פעלולים, הוא אפוס מוסיקאלי ספקטקולארי שמנוהל בעדינות ובפשטות עלי ידי שלוש פרפורמריות חד פעמיות.

עבודת הודיאו של הצמד השוויצרי פישלי ווויז משתמשת בחפצים יומיומיים על מנת ליצור מערכת סבוכה ומתמשכת של פעולות,פיצוצים והתנפצויות, דומינו של סדר והרס, פרודיה על סיבה ותוצאה, על ההרכחי והמיותר באמנות ובכלל. למה? ככה זה!

על רקע התחזקות המפלגה הנאצית יצר הכוריאוגרף הגרמני קורט יוס את הבלט הפוליטי הראשון כקריאת מחאה אנטי-מלחמתית. "השולחן הירוק" הוצג פעמים ספורות בלבד, וב-1933 יוס נמלט מגרמניה.

ריקוד הנחש הוא כמעט התיעוד המוסרט היחיד של אחת מחלוצות המחול המודרני, לואי פולר. עבודותיה התבססו על פורמט קבוע ופורץ דרך לתקופתו: בדים ארוכים בתנועה שעליהם היתה מוקרנת תאורה צבעונית משתנה שפולר פיתחה בעצמה.

וסבולוד מיירהולד, שחקן, במאי ממציא שפת גוף לתיאטרון הפוליטי חברתי של המאה ה-20. הגוף הביומכני הוא מילון של צורות, מבעים ותנועות שמתקיים בהווה, במהפכה ובאוטופיה. חלוץ אמיתי של תיאטרון אוונגרד

מג סטיוארט מפתחת את המאפיינים התנועתיים שלה בכוריאוגרפיה הראשונה שלה באורך מלא. מתוך הגוף המפורק, הפגום, הנלעג, הבלתי אפשרי נולד הדיספיגורטיבי- המעוות. ובמשמעות הפוכה- נולד מה שאיננו גוף - הפואטי

ב-1903 ניסחה הרקדנית איזדורה דאנקן טקסט שקרא לשינוי מעמדה של האישה במחול. היא כתבה, כי רקדנית העתיד לא תרקוד כמו נימפה או פיה,אלא "תרקוד את חירות האישה". את החזון הזה מימשה בעצמה - היא הציגה את יופיו של הגוף הטבעי בכך שרקדה יחפה, הסירה את המחוך לטובת טוניקות שקופות, ורקדה את עצמה.

פיטר ברוק מביים בשנת 1970 את "חלום ליל קיץ" של שייקספיר כמופע ויזואלי, חומרי, בעל הומור אמיתי ופואטיקה גשמית. זהו החלל הריק בהתגשמותו הבסיסית- מקום שמשאיר ריק עבור הדימיון, החלום והקסם.

ישנו סמואל בקט של הארוכים וישנו סמואל בקט של הקצרים. בעוד המחזות הארוכים נבלעו בתיאטרון הרפרטוארי והבורגנות, דווקא המחזות המופשטים- Quad, Not I, Play, Krapp's Last Tape - התקבעו כמופת של פרפורמנס חתרני וזיכוך של פעולת התיאטרון

הרקדן והכוראוגרף ביל ט. ג'ונס יוצר בשנת 1994 את עדיין/כאן, מופע תאטרון-מחול בשילוב וידאו. הכוריאוגורפיה נוצרה בהשראת ראיונות עם אנשים המתמודדים עם מחלות סופניות, ושזורים גם כחלק מהמופע עצמו.

פיטר קמפוס היה אמן אמריקאי שחקר את מדיום הוידאו בשנות השבעים. הוא היה מחלוצי הוידאו ארט, ובדק נושאים של זהות, מציאות והיחסים בין הצופה ועבודת האמנות. בעבודת הוידאו "שלושה מעברים" קמפוס משתמש בטכניקות עריכה נסיוניות מאותה התקופה על מנת לחשוף ולהסתיר דימויים הקשורים בזהות

יצור המורכב מכפות ידיים וכפות רגליים, משוטט בחלל ומבצע פעולות יומיומיות. העבודה של קאוויר לה-רוי (ביולוג בהכשרתו) היא מעבדה לגוף, מחול ומבט. צנועה ואפית, אינטימית וספקטקולרית - היא אייקון של דור חדש של יוצרי מחול. 

את ה-'בלט רוס' הקים דיאגילב מתוך רצון לחבר את שפת הבלט אל המערב ואל המודרניזם באמנות. הוא האמין כי לא צריך לנטוש לחלוטין את השפה הקלאסית אלא לעדכן אותה, להרחיב את גבולותיה ולעבות את אפשרויות הביטוי שלה. במשך 20 שנות פעילותה חוללה הלהקה מהפכה בהקשר לנושאי היצירות, למוסכמות הכוריאוגרפיות ולהופעה הפיזית של הרקדן בבלט.

הכוריאוגרפית הגרמנייה סשה וולץ חוזרת אל היסוד הבסיסי. "גופים" היא עבודה על האלמנטרי ביותר, על הגשמי והפיסי בצורתו הגולמית. זהו מחול שנולד מתוך העור, מתוך השערות, מתוך כפות הרגליים ומתוך הזיעה.

מתוך האידאולוגיה הארכיטקטונית של הבאוהאוס, מתוך מבט אל העולם החדש- מארגן הצייר אוסקר שלמר צורות, צבעים ומכניקות תנועתיות בתוך המרחב המופשט. ההצעה של אוסקר שלמר לבלט של צורה, למחול כפיסול אוטופי בזמן - נשארת עד היום כהבטחה המבקשת המשך.

שנתיים לאחר מהומות המחאה בפאריס של מאי 68' , מעלה הבמאית אריאן מנושקין גרסה חדשה למהפכה הצרפתית. אפוס תיאטרלי אדיר מימדים, המחזיר את הרגע ההיסטורי לפיזיות שלו, לדחיפות שלו לעכשיו המתגלם בו

אכרם קאן חובר לאמן אניש קפור ולמוסיקאי ניתין סוני על מנת ליצור את המופע האנסמבל הראשון שלו בארוך מלא. סמלים ההינדיים, עבודת אור מופשטת, מוסיקה מסומפלת, מקצבים א-סימטריים- קאש" בונה גשר בין המחול ההודי הקלאסי לאנגליה של המילניום

סדרת העבודות הקצרות "פנורמיקס" של האמנית הספרדייה לה ריבוט היא סדרה של עבודות מינימליסטיות, בהן משתמשת האמנית במספר חפצים על מנת ליצור התרחשות. העבודות, שקורות באותו החלל בו שוהה הקהל, מספרות סיפור בהומור וגם בכאב, תוך כדי שימוש לא סטנדרטי בחפצים העומדים לרשות האמנית.

 ברגע מושגי מכונן אחד, מסיט הכוריאוגרף בוריס שרמץ את מילון המונחים, את נקודות המוצא ואת הפרקטיקה עצמה של המחול העכשווי. יותר מאשר דוקטרינה מוזיאלית, זהו מניפסט של שחרור והרפתקאה, פעולת הרחבה המגדירה מחדש את הטריטוריה של הפעולה המחולית עצמה.

ב-1990 הכוריאוגרף הישראלי אוהד נהרין מתמנה למנהל האמנותי של להקת בת שבע. "קיר", המופע הראשון שהוא מעלה כמנהל הלהקה, הוא יצירה אקסטטית, מופתית, סקסית, מיתולוגית - "קיר" הוא מפץ גדול למחול הישראלי, המגדיר אותו מחדש ובו בזמן הופך למסמן שלו עד היום.

ריקטוקה - התיאטרון של טדאוש קנטור - נולד במחתרת של מלחמת העולם השנייה, בכנסיות נטושות של פולין, בצל הקומוניזם, במקומות החשוכים ביותר. ה"כתה המתה"- אולי המופע האוניברסלי ביותר של קנטור, הוא מופע אחוז דיבוק של חיים-מהלכים, מצעד של שאריות וזכרונות מתעתעים, מופע בו - על פי קנטור עצמו- הבגרות רוצחת ילדים.

ערב הבכורה של "פולחן האביב" נרשם בדפי ההיסטוריה כאחת השערוריות הגדולות בתולדות המוסיקה והמחול. הקהל הזדעזע לנוכח הצלילים הצורמים והתנועה הפראית שקראה תגר כנגד הגוף האוורירי והמעודן של הבלט, אך למרות זאת "פולחן האביב" זכתה למעמד של יצירת מופת.

בהמשך לכוריאוגרפיות אפרו-אמריקאיות שפעלו לאורך שנות השלושים והארבעים, הקים אלווין איילי להקה עצמאית ב-1958 ובמסגרתה יצר יצירות שעסקו במורשת האפרו-אמריקאית ובהוויית חייהם של השחורים  בארצות הברית. יצירתו האייקונית Revelations שנשענת גם על טכניקת הבלט, מילאה תפקיד מכריע בהכנסת "הריקוד השחור" אל תוך המיינסטרים של המחול האמריקאי.

הכוריאוגרף ג'ורג' בלנשין ופטרון האמנות לינקולן קירסטיין הקימו ב-1934 את בית הספר הראשון לבלט בארצות-הברית, מעוז המחול המודרני, ואחריו את הלהקה אשר קיבלה ב- 1948 את שמה הרשמי New York City Ballet. במסגרת הלהקה יצר בלנשין כמה מהבלטים המופשטים האייקוניים שלו, כמו "ארבעת המזגים" לצד יצירות  אמריקאיות מבחינת תנועה, מוסיקה ותכנים. לדוגמא מ 1970 מצורפת בקישור "Who Cares?"

טים מילר, פרפורמר אמירקאי קווירי, התעסק ומתעסק בזהויות מיניות, איידס, מיעוטים והגירה. מילר היה חלק מ Act Up! תנועה שצמחה ביחד עם התפשטות האיידס ויצרה אירועים פרפורמטיביים פוליטיים להגדרה עצמית ועימות על הממשל.

התיאטרון התיעודי של רימיני פרוטוקול מגוון מאין כמוהו אולם דווקא פרויקט " 100% ערים" הוא זה שפרץ גבולות גיאורפיים ותרבותיים. המופע מבוסס על הסטסיטקות העירוניות ועל מיפוי של אוכלוסיה וסביבה. העיר היא המופיעה על הבמה בפני עצמה, והקהילה המקומית היא החוגגת את העצמה ומנציחה את אוזלת היד של המיפוי והקיטלוג אל מול הנוכחות האנושית.

להקה אלמונית, דוגמנית גרמנייה, רקדנים מהפקטורי והקרנה של סרטים ניסיונים. ברגע אלכימאיי אחד, אנדי וורהול רוקח הפנינג המשנה את פני המוסיקה, ממציא את מופע המולטימדיה ומגדיר את תרבות הפופ עד היום.

בהשפעת המלחין ג'ון קייג' החל הכוריאוגרף מרס קאנינגהאם לחקור את השפעות המקריות והשרירותיות על תהליך היצירה המחולי. אחד הפורמטים שהתפתחו כתוצאה מכך הוא ה -Event אירוע שנמשך 90-60 דקות והכיל קטעים מיצירות שבוצעו במרחבים שונים. האירוע הראשון בוצע במוזיאון בעיר וינה, ודרך פורמט זה ביקש קאנינגהאם להעניק לצופה חוויה של מחול ולא מופע מחול.

לאחר למעלה מעשור של הוצאת התנועה הריקודית מהמחול, יוצרת לוסינדה צ'יילדס ב- 1979 את Dance, אשר מהווה גם דוגמא לאחד משיתופי הפעולה היצירתיים החשובים בין אמנים מדיסציפלינות שונות בתולדות המחול: היצירה מבוצעת לצלילי המוסיקה המתמטית של פיליפ גלאס ומלווה בהקרנות של האמן החזותי סול לוויט.

 הפסלת הבריטית רייצ'ל וויטריד מחליטה לצקת בית ויקטוריאני שלם המועד להריסה. ווייטריד עושה שימוש במסורת קלאסית של יציקה והופכת אותה לפרפרומנס של תיעוד המשמר את הריק ואת השארית. מוניומנט אדיר לאנונימיות.

רובר לפאג' הוא קוסם של תיאטרון. עבודתיו הם סטים מורכבים של פעלולים וזוויות צילום - פנסי קסם של ממש. דווקא הצגת יחיד על התמכרות לסמים, לאהבה ולאמנות הפכה לקלאסיקה ולתמצית עובודתו. עבודה קטנה/גדולה צנועה/ יומרנית על אובססיה ואובדן כרגעים מכוננים לאמנות גדולה.

בלה טאר על יצירתו: "בסרטים שלי אני רוצה לתאר את הטבע האנושי על כל גווניו ועל כל נפחו. אני רוצה להציג את הטוטאליות של המצב האנושי. איני אדם דתי, איני אדם שדוגל בפילוסופיות אידיאולוגיות שונות. איני קשור לשום תפישה פוליטית מסוימת; אבל אני כן אדם מאמין. אני מאמין בבני האדם".

ב-1965 כותבת הכוריאוגרפית איבון ריינר את "מניפסט הלא" שבו היא שוללת כל היבט שהגדיר עד אז את הבלט והמחול המודרני- וירטואוזיות, השגבה, אשליה, זוהר ואפילו את התנועה עצמה. Trio A הוא אם כן תמצית של מחקר ושל עמדה מגובשת. במהך שהיום הוא כמעט מבון מאליו, איבון ריינר מזמינה אותנו להיות איתה בתוך הסטודיו, בתוך ה"מעבדה" של האמן, בתוך לב המושג המחול עצמו.

שלוש שנים לאחר שעזבה את בית הספר 'דניסשון' שבו קיבלה את הכשרתה במחול, הקימה מרתה גרהא את הלהקה הראשונה שלה. במסגרת הלהקה יצרה למעלה מ-70 יצירות, גם כאשר עברה את גיל 90, והפכה לדמות מפתח במחול המודרני. יצירותיה המוקדמות עסקו בזהות ובמורשת האמריקאית, ולאחר מכן התמקדה ביצירות פסיכו-מיתיות, אשר הושפעו מהתיאוריות של פרויד ויונג, ולעיתים הציעו קריאה פמיניסטית של טקסטים מכוננים במערב.

במפגש יוצא דופן, מחבר הבמאי הוותיק כריסטופר מרטהלר את עולמו הבימתי הבירוקרטי, האפרורי, האנונימי, עם המונומנטאלית ההיסטורית והקתולית של הפאלה דה פאפ באוויניון . תאיטרון של הקדוש והבנאלי, פרפורמנס של חטאים קטנים.

טינו סגל כבר זכה להכרה נרחבת כאמן מושגי , אולם העבודה העצומה שלו בטייט מודרנן, מממשת את הפוטנציאל ההומני שטמון בפעולה של האמן, בפרפורמנס. התגובה של מבקרת הגרדיאן, לורה קאמניג: "לרב, אנחנו מדברים על אמנות כאקט משנה-חיים; האירוע הזה באמת מימש את הפוטנציאל של האמנות במלוא אנושיותו. האדם לומד על אחרים ועל עצמו. לעולם לא אשכח זאת."

בצל מלחמת העולם הראשונה, הוגו באל אוסף אליו את גולי הדאדא לבית קפה קטן ודחוס ברחוב שפיגלגאסה מס'1. הכול מתחיל כאן - שירה, ציור, מוסיקה, פיסול, מיצג, תיאטרון, רוק, פופ, אמנות, חיים, ולדימיר איליץ' לנין. קברט וולטר הוא רגע שמתניע את המאה ה-20.

העבודה של אמנית הקול מרדית' מונק ב-1969 היא הפרפורמנס הראשון שמבוצע בגלרית גוגנהיים. מונק, שבאותו הזמן היתה בת 26 ועבדה באנסמבלים קטנים, בונה עבודה ווקאלית אפית, מרחבית, בתוך ועם הארכיטקטורה הספיראלית של פרנק לויד רייט. העבודה מכריזה לראשונה על המרחב המוזיאלי הממוסד, אוגר האובייקטים, כמקום של קול נוכחות האנושית.

"על אמנות התיאטרון" מנקז אליו את כול המחקר והנסיון של חלוץ התיאטרון גורדון קרייג. הפרסום של הספר הוא רגע מכונן של הכרזה, מניפסט וחזון של תיאטרון טוטאלי שבו הכול בפעולה- תיאטרון אור וצל, צבע וצורה, פעולה ותנועה, של פרפורמנס, של תיאטרון חזותי.

במשך שמונה שעות (זמן של יום עבודה) הכול נמתח עד קצה גבול היכולת - הפיזיות של המופיעים, הסבלנות של הקהל, האסתטי והאתי של אמנות המופע. עבודת הבמה הראשונה של יאן פאבר היא כוח מתפרץ וחגיגה של גאונות וטירוף תיאטרלי.

בשנות השמונים, לאחר תקופה של מופעים, קברטים, פרפורמנס ומועדונים, מתגבשת הפרסונה של קארן פינלי. הפרפורמנס של פינלי הוא כוח בימתי מתפרץ, יורק ונושף, אחוז דיבוק . ערבול טרנסגרסיבי של מיניות, מגדר, אוטוביוגרפיה, פיקציה - פינלי חוצה את כול הסתירות האפשריות של מופע-העצמי.

סנוגרף אוונגרד, במאי בעל חזון וממציא התיאטרון של המאה ה- 20 - אדולף אפייה ראה את חזונו מתממש בשיאו באופרות של ווגנר. בתוך הנוף המופשט והמיתולוגי של טבעת הניבלונגים, מפסל אפייה מרחבים של אור, צל וזמן, יקום שמערבב את הפגאני עם ההיפר-מודרני. ברגע מכונן בתולדות התיאטרון הבמה הופכת למקום של אמנות עכשווית.

ברגע מכונן מעתיק ג'קסון פולוק את הציור מהקיר אל הרצפה, את משיכת המכחול לטפטוף והתזה, והופך את הקנווס לזירה של התרחשות וטקס. בהשראת עבודות פולחן של ילידים אמריקניים ה- Action Painting של פולוק היא פעולה שמאנית של אמנות חיה. אחריה כבר לא ניתן לחשוב ציור מבלי לחשוב פרפורמנס.

רק אי הבנה היסטורית גרמה לכך שסטניסלבסקי, אבי האוונגרד, הופקע אל התיאטרון הרפרטוארי והשמרני. ההפקה של "המלט" בתיאטרון מוסקבה מפגיש שלושה ענקים - סטניסלבסקי, איזדורה דנקן וגורדון קרייג. "המלט" שלהם הוא לא פחות ממהפכה, והחזון של סטניסלבסקי וקרייג הוא רעידת אדמה.

בתוך הבמה של ה"סטילס מביימת האמנית סינדי שרמן צילומים תיאטרליים-קולנועיים בהן היא הופכת לאינסוף של פרסונות פיקטיביות החיות בסרט. כמו פריים שנותר על הרצפה בחדר העריכה, הצילומים של שרמן הן אינציקלופדיה של דמויות ופרפורמנס של העצמי על כול הקלישאות והפוטנציאלים שלו.

בקוקטייל האמנות של איב קליין, מודל העירום היא מברשת הציור, התזמורת מנגנת עשרים דקות של צליל אחד ועשרים דקות של שקט, והאמן לבוש במקטורן - מוודא שלעולם איננו מתלכלך. ה"עירום" - הנושא הקלאסי ביותר של האמנות המערבית, מתרגם לפרפורמנס פרובוקטיבי שמשחרר את הפעולה של האמן על כול הסתירות - השרלטנות, הכנות, אחיזת העיניים והאמת המוחלטת.

רגע לפני שמתפרצת מלחמת העולם השנייה, המשורר והבימאי אנטונן ארטו משחרר מתקפה על התרבות המערבית. "התיאטרון וכפילו" הוא מניפסט לתיאטרון שהוא מגפה, וירוס, דיבוק. אין לדעת כיצד חלם ארטו את מימוש תיאטרון האכזריות, אולם הוא הפך לחזון המהדהד בכול עבודות הבמה העכשוויות מפיטר ברוק ועד רומיאו קסטלוצ'י.
בוידאו המצורף, פיטר ברוק מביים את "מארה סאד" בעקבות תיאטרון האכזריות של ארטו

קשה לצמצם את עבודתו של ריצ'ארד שכנר לרגע אחד ויחיד. מחקרו רב השנים כבימאי של The Performance Group, כעורך של Theatre Drama Review. ספריו הרבים על תיאטרון, טקס ופרפורמנס, כול אלו הם פונדמנטליים. יחד עם זאת המהלך הפדגוגי והאמנותי שהוביל לפתיחת המחלקה הראשונה ללימודי פרפורמנס ב- Tisch , הינו צעד חלוצי שמשפיע על לימודי אמנות בכול העולם וכמובן - על בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.

החשיפה של ג'ון קייג' מגלה את הפוטנציאל הפרפורמטיבי של הפעולה המוסיקלית, את הקשר בין מכשיר לכלי, ובמיוחד משחררת את המוסיקה אל האינטואיטיבי והקונקטי, אל הרעש והשקט מהם מורכבים הדברים.

שנים של כתיבה, מחקר וניסויים אמנותיים, התגבשו והתנקזו בשנת 1923 אל האופרה בגרוש. התיאטרון האפי, התיאטרון של הניכור, הקברט של המעשנים - החזון האמנותי/חברתי של ברכט מתפרץ על הבמה והופך כמעט בין לילה לקאנון (וללהיט מוסיקאלי), ומעמיד את ברטולט ברכט (יחד עם אנוטנן ארטו), כמנסח המרכזי והמכונן של התיאטרון במאה העשרים.

ויטו אקונצ'י יצר בשנות ה-60 אוסף מרשים של אקספרימנטים פיזיים ומצבי סף פרפרומטיביים. אלו פעולות גולמיות מאוד, מערערות, בהן אקונצ'י מופיע (ומבסס את דמות האמן) כיצור שדוני, פרוע . בעבודה זו הוא מאונן בהחבא מתחת לרצפה/במה שנבנתה בגלריה בעודו ממלל פנטזיות מיניות. אקט (גברי במקרה הזה) של מחבואים. הפעולה הזו הפכה לשלמה (ולמכוננת) כאשר מרינה אברמוביץ' יצרה לה גרסה משלה, מרחב של גילוי והסתרה של מיניות נשית.

היינר מולר כותב מחדש - ואולי אפילו ממציא מחדש - את המחזה של העכשיו: דחוס, בהול, פקסימיליה של שחזור ומחזור. זוהי מכונה פואטית של טקסט הבולעת את המחזה הקלאסי של המלט ומייצרת ממנו מחזה חדש, רלוונטי ודחוף . Hamletmachine משחרר את הטקסט מכל אחריות נרטיבית ומאפשר תווך אינסופי של שימושים והמצאות תיאטרליות לעתיד לבוא.

תאיטרון המחול הגיע לשיאו בשנות ה-90 בבלגיה שם אלאן פלאטל הביא אותו כמעט לכול קצה אפשרי. Iets Op Bach הפך אותו להצלחה עולמית ומכיל את כול המרכיבים של עולמו של פלאטל: קרקס של אכזריות ויופי, בלט, רחוב ודראג, ילדים שמתרוצצים באזורי סכנה ומיניות. פלאטל - שעבד רבות עם ילדים בעלי מוגבלויות - מרכיב קהילה שבורה, נוירוטית, המטלטלת בין בארוק לבין CNN, בין האקסטרים- פיזי לבין ההיפר-ריק.

לאחר מסעות מחקר באירופה ובאסיה, מקים הבמאי יז'י גרוטובסקי את אחת ממעבדות התיאטרון המשפיעות ביותר באחד מהמקומות הבלתי צפויים ביותר- העיר אופולה בפולין. ב"אקרופוליס" החזון של "התיאטרון העני"- תיאטרון בצורתו העירומה ביותר- מגבש בשר וצורה ומגיע לבשלות . בתוך חלל המקיף את הקהל בונה גרוטובסקי מחנה שבויים של דם ויזע, מקום של ברוטליות ושל כנות. רגע מכונן המתרחש מרחק קילומטרים ספורים ממחנה הריכוז אושוויץ.

קבוצת התיאטרון האיטלקי Societas Raffaello Sanzio ואנשי הקבוצה רומיאו קסטלוצ'י, קלאודיה קסטלוצ'י , קיארה ופאולו גווידו מתחילים מסע בין ארבע שנים בערי הבירה של אירופה. צ'זנה, אוויניון, ברלין, בריסל, ברגן, פריס, רומא, סטרסבורג, לונדון, מרסיי ובחזרה לצ'זנה. זהו מסע אפי, אל השורשים האפלים, המיתיים של הטרגדיה, אל הכוחות הגלויים והסמויים שעיצבו את התרבות האירופאית. בתקופה צינית, מלאה חרדה - זוהי יצירת מופת שהחזירה את אמונה בכוחו של התיאטרון וחשיבות הפרפרומנס במאה ה-21.

המניפסט הפוטוריסטי של לואיג'י רוסלו מתחיל במשפט- ה"חיים הקדומים התקיימו בדממה". אלו היו חיים ללא תעשייה, ללא מכוניות, ללא רכבות ומטוסים. חיים של שקט. מתוך הרעש של העולם המודרני ממציא רוסולו עולם מוסיקאלי חדש, עשוי מכלי נגינה המנגנים עושר רב של רעשים וחריקות. שנים רבות לפני הרוק, לפני קייג', לפני הטכנו, לפני בריאן אינו לפני ההיפ הופ - רוסלו מחולל מהפכה סונורית ומניח את הקרקע לתרבות מוסיקאלית חדשה, ולמופע הסאונד של העכשווי.

ב-1922 מתחיל האמן הגרמני קורט שוויטרס לפרסם ולאגד את רישומיו, כתביו שירתו תחת הכותרת אחת- Mertz שיהפוך להיות פרויקט חייו, הוא מרכיב ומפרק את את המדיום האמנותי , תפיסות תרבותיות, שפה, חומר, צורה ומשמעות. מחיבור של קולז'ים, של שירה, של כתיבה, ציור ופיסול ועד עיצוב מחדש של חללים, עיצוב של התנהגות ושל צורות חיים. זהו פרויקט טוטאלי שמבקש לכונן סביבה חדשה לאדם החדש- סביבה של אוטופיה וכאוס החורגת ממבטחי המוזיאון והגלריה.

מרינה אברמוביץ' היא אחת מהאמניות המשפיעות ביותר בעולם האמנות העכשווי, אולם עובדותיה הראשונות והמכוננות התקיימו דווקא בשיתופיות יוצאת דופן. במשך שנים יצרה גוף עבודות משמעותי שנבנה בטווח, במתח, ובחיבור בינה לבין בן זוגה אוליי לאייסיפן. אלו עבודות מיצג כמעט פיסוליות, מורכבות מפעולות ישירות, חכמות ומלאות במיניות וסכנה. כפילויות של זכר ונקבה, גוף ונפש, אמנות וחיים - כל אלו נמתחים עד לקצה גבול היכולת, ובחזרה אל האנושי.

אין כמובן תחום של אמנות שמרסל דושן לא חתום בו כממציא ואמן רב השפעה. גם בעבודותיו הפיסוליות  הפלסטיות לאורך השנים פרפורמנס מהווה תמיד מרכיב חשוב ומרכזי. עבודתו רוז סלבי - בה הוא ממציא לעצמו אלטר אגו נשי - הינה עבודת דראג מכוננת בפני עצמה יחד עם זאת, למיצב- Étant donnés יש מקום אחר בגוף העבודות של דושן. vעבודה שנבנתה בחשאי במשך 20 שנה , היא מיצב אלכימאי שמקיים מצב פרפורמטיבי שבו הצופה "מפעיל" את העבודה דרך המבט והעבודה מפעילה אותו . זהו פרפורמנס מכונן המשנה את מערכת היחסים של פעולת הצפייה והופך גם את הגוף הצופה למופע.

רוברט ווילסון הוא אחד מבמאי התיאטרון החשובים של המאה העשרים ועבודתו שינתה את פני הפרפורמנס פעמים רבות. רגע המהפך בעבודתו נבע ממפגש לא צפוי עם נער חירש, ריימונד אנדרוז, אותו הוא מאמץ לביתו, חייו ועבודתו. דרך עיניו של ריימונד מגבש ווילסן את החזון האמנותי שלו - מרחב של חזיונות וחלומות בו הזמן עצמו פועל אחרת. מקום בו הפעולה והדימוי מתוזמרים על פי שתיקות, על פי חשכה ואור.
אופרה של שקט וחלום אפי שהוא אחד משיאי הפרפורמנס של המאה העשרים.

בית הספר לתיאטרון חזותי נוסד בשנת 1986 על ידי מנהלו הראשון - זוכה פרס ישראל הדס עפרת. לציון 30 שנים להקמתו אנחנו סוגרים היום את פרויקט #86_רגעים_מכוננים תודה לכל מי שקראה ועקבה איתנו אחרי הרגעים החשובים ביותר בעולם התיאטרון החזותי בהזדמנות זו נגיד תודה לגיא גוטמן שניהל את ביה"ס בין 2009-2017 והוביל את הפרויקט במסירות.