פעלולים

השתלשלות אירועים מקרית
מאפשרת לנו לפגוש בבמה המורכבת מחתיכות קטנות,
נהפוך לפועליה ונשא אותה על ראשנו כמו תכשיט.
נתפוס תאוצה בעזרת קיר המעמיד פני רצפה,
נפצח בקונצרט המוקדש לאחורי הקלעים
נרוץ אל עבר קווי אופק פיקטיביים.

נשייט אל החלל החיצון ונבחן את כוח הכבידה.
משם, כדור הארץ נראה אפוף להבות אש.
אנחנו,
חבורה להקה, זן מרדן ופרוע .

יוד וו כף בית דלת

וישנה עוד אישה שרצינו לדבר עליה אבל שכחנו את
שמה ושכחנו את מראיה.
אנחנו זוכרות רק את הדברים האחרים. שהייתה במרחק
של גוף אדם מפני האדמה. שקרבה ורחקה. שהלילה
כיסה עליה והיום האיר אותה ודברים מעין אלו.
זוהי האישה המדוייקת ביותר שאנחנו זוכרות. ועל כן
אנחנו מתגעגעות אליה כל הימים ומפני שאיננו זוכרות
את שמה הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.
האישה הזאת הולכת איתנו לכל מקום. ואלמלא היא
היינו מתות משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים
למישהי כהתחכמות שתבחן את עצמה.
האישה הזאת היא גם גיבורה של המופע שאנחנו
מופיעות עכשיו )ושל כל המופעים האחרים שהופענו(.
אילו זכרנו אותה לא היינו צריכות להופיע.
פראפראזה לטקסט של יואל הופמן מתוך הספר מצבי רוח

ימים יגידו

מארצות רחוקות
אחרי המלחמות
מתוך המסכים
הנה הם באים.
אל תראו אותם ככה,
הם מפחדים
שיתפסו קרים על חם
אם ישאלו איפה הנשמה,
אוי ואבוי להם.
בזמנו זה היה מקובל
בימינו כבר אין לזה צורה.
אולי הפעם
הם יפתחו את הפה והופה
יצא הלב
מה אם רגע לפני שצריך ללכת הביתה
נצליח להתקרב?
הלילה יבוא,
הישועה איתו?

חוטים שחורים

שערות שחורות
שורשים שחורים
עקורים ומפוחמים.
לילדה המשוגעת הזאת
יש זקן
ארוך כמו ההיסטוריה
פעם זה היה קרקס
פריק שואו
בובות על חוטים
והיא חבשה קסדה
ויצאה אל העולם
כמו שהיא
מופרעת
פרועת שיער
עם כוכבים בעיניים
וריר בצד הפה.

ילידת 92, אמנית פלסטית, רשמת ויוצרת בטקסטיל. בוגרת מגמת אומנות בתיכון ויצו, חיפה. חיה ויוצרת בתל אביב.

על קרקע מוזרת

מוזיאון ״מן השורש״ הוקם בשנת 2040 כדי לאפשר לציבור הישראלי חווית עיבוד לטראומה הלאומית. המוזיאון עוקב אחרי המשבר האקולוגי–כלכלי אליו נקלעה המדינה בעקבות זיהום קרקע חמור או בשמו המדעי ״קרקע מוזרת״, שנגרם כתוצאה מהנטיעות ב–100 השנים האחרונות של זני עצים לא מקומיים. בעזרת קטעי ארכיון ועיתונות, ממצאים ארכיאולוגים גנובים, חזיונות אור קוליים נבואיים ועדויות בלתי מהימנות, מנסה המוזיאון לפרוש את מורכבות הקשר שלי עם המקום שבו נולדתי וגדלתי.

המוזיאון כולל תצוגות קבע מרשימות: גדם הברוש שנטע הרצל במבשרת ציון בשנת 1898 ,פוחלץ משומר של פטריית הכפריזינה, מכלאת נמלים בתוך דוגמיות ״קרקע מוזרת״ שנלקחה מעמק החולה זכרונו לברכה ועוד הפתעות.

הסיור בתיאום מראש בלבד ונמשך כ–30 דקות. הסיור מתבצע בקבוצות של עד 20 איש (מבקרים בודדים ישולבו בקבוצות אך ישארו בודדים לנצח).

בהצלחה

תוכנית ריאליטי מהפכנית שמדמה את שבראש שלי.

הקץ לקפיטליזם – עובש

הקץ לקפיטליזם, זוהי משאלת לב פנימית ואמונה
שיכול להיות כאן טוב יותר.
הקץ לקפיטליזם, זו הזיה פוסט אפוקליפטית שמצויירת
באסתטיקה של זיכרון ובריאה מחודשת.
הקץ לקפיטליזם, היא לא אוטופיה ולא דיסטופיה.
הקץ לקפיטליזם, היא הפרעה מוחית וסביבתית
שנולדה מרצון למאבק ושינוי...

העובש הוא המצע שדרכו רבים מהצמחים מתקשרים,
מערכת של אינספור זרמי מידע ומינרלים, לפעמים אם
נשים לב אפשר לראות בצמתי תקשורת אלה הופעתם
של נבגים קסומים שמכילים בתוכם ידע קדום.
בני אדם מתקשרים בעיקר דרך חשמל ואינטרנט משני
התודעה הגדולים של זמננו, בעודי ממשיך לצרוך את
חוויותי בעולם כדור הארץ, מביט אל עבר אותן נקודות
עובש אנושיות ורואה היווצרויות של כאוס ונסיון שליטה,
חופש וסבל, מוות וחיים. העובש נמצא מתחת לרדאר,
נשכח מהיד שהאכילה אותו, העובש מאפשר אפשרויות
צמיחה של משהו חדש.

לקחתי טכנולוגיה אנושית קדומה של אריגה וקליעה
וניסיתי ליישם אותה על זבל התקשורת שלנו היום,
זו הזמנה לשהייה בטבע ההיברידי שאליו אנו פוסעים
בצעדי ענק, הזמנה לשבת מתחת לעץ ולהתבונן באור
שמגיע אלינו דרך העלים, להביט מטה אל העובש
ולצפות בקסם הפטריות, להביט על המיסליום האנושי
וריזום הרעיונות הגדול המשפיע על כולנו.

במשך חיים שלמים אני מנסה לעצור את הקפיטליזם.
הנה, זוהי ההפרעה הקטנה שלי.

Deadline

במחסן בחצר מאוחסנים חפצים, תנועות ורגעים
הם צוברים אבק יקר והם אינם למסירה
השופט העליון שומר על הפתחים
משכיב אותם לישון
בלי להזיז, כדי לתת לאבק להצטבר ולערכם לעלות
מדי פעם אני חוזרת לבקר מודדת ומתפעלת בזהירות
הם הורחקו מהבית אבל מוחזקים קרוב ליום שההצגה תעלה שוב
אתם רכוש שלי אני לוחשת
אנחנו רק בשבילך הם עונים
רק תגידי הו! רק תגידי
יום יום מבינה שהרגע עבר
לזוז לעשות מעשה
להתחייב לדרך שמובילה לשום דבר
לא אקח את הסיכון
מחכה שיעבור הזמן וישאיר לי פחות ופחות ברירה
הבחירות יהפכו מוגבלות
לא יהיה מקום לדמיון
ואז אוכל להתחיל

סונטת שכחה

בכל צעד העולם מתפרק עוד קצת.
לידי יושבת הדובה הגדולה ושואלת אם הספקתי
לראות את מה שחלף על פני.
אנחנו יושבות על גבו של העולם ותוהות:
איך מחזיקים את כל זה
בכל פעם שאני לוחשת את המילה : 'נצח'
מתרחק ההווה
מהגוף שלי במהירות של מטאור

If We Only Knew How To Play

Girls Just Want To

just to have to

girls they have girls

all they want to

have to

have

some girls

just want to

want girls

they really want

to have some

but girls they

want it all 

that’s all 

just to have