שֶׁמַּרְאֶה לְזָר

דִּמְעָתוֹ וּנְגָעָיו.

דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק קָטָן

שֶׁנִּכְסָף לְשַׂחֵק בְּטֶרֶם יִישַׁן

וְהוּא רָץ וְנוֹפֵל — רָץ וְנוֹפֵל.

(זלדה, שירים נשכחים)

תּוּגַת שַׁעֲשׁוּעַי 

דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק אֱוִילִי

שֶׁאֶל יָם שׁוֹאֵג יָרוּץ כְּמוֹ אֶל דּוֹד,

שֶׁשַּׁלְהֶבֶת לוֹ אָח פִּלְאִי,

שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת בּוֹרְאוֹ —

מַה זֶּה? וְכֵיצַד?

דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק רַב אֵמוּן

יצאנו יחד, נשים-ילדות, למסע אסוציאטיבי משותף דרך הגוף והקולות שלנו - לגעת ברגעים ובאנשים שחלפו,

בבתים שנחרבו, ובשעשוע שמת וקם לתחייה.