המצפן, אותו מכשיר קדום למציאת הצפון ייצר עבור האנושות נקודת ייחוס משותפת, וארגן את המבט האנושי על העולם ועל מקומנו בתוכו. המונח מצפן מושאל בקלות להקשרים מוסריים, וגם שם אין הוא משמש כמפת דרכים אלא ככלי להתכיילות והתכוונות.
המצפן שבידינו מבטיח לנו את הצפון, מבטיח לנו דרך. יש בו חיבור בין פעולה (הבטחה), אסתטיקה (צורה) ואתיקה (ערך). האחריות על הדרך ועל התוויתה – חוזרת אלינו עצמנו, אל מחויבותנו זה לזה ולעולם.
בתוך מחשבת הריזום, נטולת הצפון, אנחנו עשויים לשאול מה קורה כשמאבדים את הצפון? מה יש כשמאבדים אותו?
בתור קואורדינטה, הבטחת הצפון מעוררת את השאלה: לאן מגיעים כשהצפון מגיע? מה קורה כשמגיעים אליו? האם זה "הסוף"? ככזה, הוא מושג שמזמין הליכה אחורה ופיצול.
בהבטחה שמעניק לנו המצפן, ובשאלות הקצה שהוא מוביל אליהן, נעסוק בכנס השנה.
הכנס של בית הספר לתיאטרון חזותי נוסד על מנת לפתוח מרחב השואל, מעיין וחוקר בסוגיות פרפורמטיביות של ההווה, וככזה החוגג את עושר ביטוייו ואת ייחודיותם.
אנחנו רגילים לחשוב על בית ספר כ"מקום שבו לומדים". בשנתו ה-13, ובהווה זה, הכנס מאותת לנו כי בית הספר הוא קודם כל מצב, הוא state. להיות בו- זה "להיות במצב". הכנס שותף ל"מצב" מיוחד זה, ובו מתרחבות האפשרויות ללמוד, לעשות, ליצור דבר-מה. הכנס מייצר חיבורים בלתי צפויים בין תפיסה חושית לבין מתני משמעות. העיון והאמנות המתרחשים בכנס, נולדו מתוקף הייחודיות של ה'מצב' הזה עבור עשייתם.
