הילה כהן־שניידרמן היא אוצרת ישראלית. זוכת פרס האוצרות מטעם משרד התרבות לשנת 2021. החל משנת 2018 היא משמשת כאוצרת הראשית של מובי: מוזיאוני בת ים. כהן-שניידרמן מתמחה בפרויקטים המבוססים על מחקר אמנותי ותלויי מקום. היא מרבה לבחון פלטפורמות באמצעותן מוסדות אמנות ותרבות יכולים לשמור על גמישות ארגונית ומחשבתית ולשתף פעולה עם מערכות עירוניות. לצד פעילותה כאוצרת, כהן-שניידרמן גם מרצה בבית הספר לתיאטרון חזותי, באקדמיה לאמנות בצלאל, במכללת שנקר ובבית לאמנות ישראלית.
״אני מוטרדת מהנתק שנוצר בין האמנות והחברה, מאובדן כוחו הטקסי של המוזיאון וכוחה משנה התודעה של האמנות. המילה דמיון, imagination נתפסת כפנטזיה מנותקת מן המציאות – ולכן גם הפסיקה להיות חיונית לה. בעוד שישנו דמיון אחר, שעליו מספר לנו התיאולוג, הפילוסוף והמיסטיקן הנרי קורבן (1903-1978). במסגרת תרגומיו לכתבים אסלאמיים עתיקים, המציא קורבן מילה חדשה – imaginal – המתארת את הדמיון כמה שמעניק לנו גישה למציאות בכוליותה, הכוללת את הנראה והבלתי נראה, את המוחשי והבלתי-מוחשי. ספירה דרכה נוכל להתחבר מחדש אל העולם, לא לברוח ממנו.״
מעיין אליקים הוא אמן רב-תחומי, פועל במגוון רחב של מדיה ביניהן פיסול, פיסול-ציבורי, מיצב, צילום, רישום והדפס. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות, במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי. תערוכת היחיד שלו ״שעון, שמש״ מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות. מרצה במחלקה לאמנות בצלאל, ובבית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר.
״בגיל 15 נסעתי לתל אביב לקנות לעצמי שרשרת זהב. במשך 20 שנה ענדתי אותה וחשבתי איזה תליון להתאים לה. תליון זה דבר רציני, סמל שכל אחד בוחר לעצמו. בגיל 35 התחילו להופיע לי על החזה נקודות אדומות (המנגיומה). הקדשתי להן תשומת לב, ניסיתי להבין מה הן, למדתי שזה שום דבר; כמו נקודות חן, הן נוצרות מהצטברות והתרחבות כלי דם תחת העור. דם שיוצא מהגוף החוצה, ומתגבש לנקודה.
באותה תקופה התעניינתי באבני חן, נמשכתי לאלמוגים אדומים (Blood Coral – אלמוגי דם): מתחת למים הם שקופים ורכים אבל כשמוציאים אותם מהמים, כשהם פוגשים את אור השמש, הם מתגבשים ומקבלים את צבעם האדום.
החלטתי שהתליון צריך להיות לי כנקודת דם על החזה, אבן אדומה עגולה בקוטר של 2 ממ, קורל-דם, מוקפת מסגרת זהב דקה. התליון משתלב בין נקודות הדם, נדמה לאחת מהן. האבן והנקודה נוצרו בתהליך דומה, כשיצאו מסביבתן הטבעית, הנוזלית, ופגשו את העולם בחוץ, התגבשו, התכדררו והאדימו. אבן חן נהייתה לנקודת חן.
מאחורי כל עבודה שאני יוצר יש סיפור. העולם הפנימי שלי פוגש את העולם בחוץ. אני לומד דימויים, חומרים וטכניקות עבודה באותה רצינות שבה אני מתוודע לעולם הפנימי שלי, לדמיון ולאינטואיציה. תהליך העבודה שלי פרפורמטיבי, אני כמו מגלם דמויות: היסטוריון, כימאי, ספרן, ארכיאולוג. אני מתעניין ברגע שבו דימוי ואופן ההיווצרות שלו מתלכדים – לכדי פעולה פואטית, הצעה לאופני התבוננות בעולם.״
קרדיט תמונה: דורון רבינא
השיחה תתקיים בסלון בית הספר לתיאטרון חזותי.