״כמו כשפרח נפתח וחושף את הלב שאין לו״ כותבת אלחנדרה פיסארניק, ששיריה הם השראה לעבודה. כל מה שאינו דק, שנסדק, שמתפרק, מה שהיה ליפה והתנוון, שאיבד מאצילותו, ממותרותו, נכנס למרחב הבימתי והופך לדימוי שהוא תמונה חיה המורכבת מאישה ומחומר. כך מצטברות תמונה אחר תמונה והופכות לקווי דמותה של אישה החושפת את נימי ריקבונה העשויים מן היפה ביותר.

״זינקתי ממני אל השחר. השארתי את גופי לצד האור ושרתי את עצבותו של הנולד״ הבמה היא ביתה הסגור של אישה המחכה שהשחר יפציע. יודעת שכשתעלה השמש תוכל לצאת החוצה אל אור היום, שם היא יפה ודקה, שם היא נוגה ואילמת. כל עוד חושך על פני תהום, היא מותרת בכל מה שאינו ראוי למראה. הקהל מורשה להיכנס לחדרי החדרים שלה, ואל מולו יחלפו ויבואו השתקפויותיה הנוזליות והמרירות, החושקות וההרסניות. הלילה משחרר אותה מייסורי החן והשקר. המבטים האנושיים הם עדות יחידית ליופי מתנוון, שמאבד שליטתו מעצמו.