בכורה ירושלמית

״הוא היה דמות מרשימה כל כך, גובהו היה בערך שני מטר עם כובע הויקינג שלו והוא צעד בביטחון רב, לא היית מאמין שהוא עיוור. תהיתי איך הצליח לחצות את הכביש ללא היסוס, עד שהראה לי איך הוא מקשיב לרמזורים. אף פעם לא שמעתי אותם כך״
- פיליפ גלאס על תקופה בה מוּנדוֹג התגורר אצלו בניו יורק.

מונדוג (לואיס תומאס הארדין) מספר על רגע מכונן בילדותו: אביו הושיבו על ברכי אמריקאי ילידי שניגן על תוף גדול והמקצב העמוק נחרט בו עמוקות. הגישה השבטית של מונדוג למקצב הבדילה אותו ממלחינים מינימליסטים כגון סטיב רייך ופיליפ גלאס שהשתייכו באופן ברור יותר למסורת המוסיקה הקלאסית המערבית. אצלם חל מזעור של ה״גרוּב״ לכדי פעימה בודדה החוזרת על עצמה ללא הרף, בעוד גישתו של מונדוג מתכתבת עם תיפוף עממי בו יחידת הגרוב בנויה כמשפט עם התחלה אמצע וסוף. 

בהתאם, ושוב בניגוד לעמיתיו המינימליסטים, היחידה המלודית הבסיסית אצל מונדוג אינה תא קטן של כמה צלילים, אלא מנגינה שלמה (המשלבת לרוב בין מוסיקות עם, ג׳אז ובארוק). הטקסטים שלו ממזגים בין מיתולוגיה נורדית, מיתולוגיה אישית, נונסנס, שירי טבע ושירה אידיאולוגית, ותמיד כתובים במבנה פשוט: שורה אחת החוזרת על עצמה, או בית שחוזר על עצמו בווריאציות.

מונדוג שייך למסורת של מלחינים חוּצניים (Outsiders) אמריקאים כמו הארי פארץ׳ וקונלון נאנקרו. גישתו הפרימיטיביסטית־נאיבית, ההומור, המצלול האנטי־אוונגרדיסטי והופעתו יוצאת הדופן, כל אלה לא התמקמו טוב בנארטיב הלינארי של המוסיקה הקונצרטנטית המערבית. האלבומים המוקדמים של מונדוג משנות החמישים, מעבר לתוכנם המוסיקלי, מהווים מעין תיעוד של חייו היצירתיים, ובהם קטעים מוסיקליים שזורים באילתורים, דקלומים, הקלטות שטח, שיחות אגביות וכו. ההופעה שלנו לוקחת השראה מהחָיוּת של האלבומים האלה.