בחמש לפנות ערב מתרחשת שעה נפלאה, של רעידת הלב. עוד יש נגיסות של אור מן היום שעבר, אך הכל מתכונן אל החושך הקרב ובא. זוהי שעת הדיבוק. משיפולי הווילונות מופיעה אישה שאיבדה מיופייה, ומוכנה להקריב הכול עבור מבט נוסף בתהילה. לצידה, מטאדור מתכונן לקרב, בו שוב יידרש לעשות את הדבר הקשה מכל. 

על הזירה, במאבק של תשוקה, יופיעו אישה וגבר, חיה ובן-אנוש, השולט והרפה, הנאהב והנשכח. יצוריי כלאיים ביחסים של תאווה ותבוסה ימחו כל זכר לכבוד עצמי. הדרך לכוכבות רצופה מחיאות כפיים, אולם לעיתים המטאדור הנוצץ הוא רק ילד מלא בושה, והאישה הנתעבת היא הכוכבת האולטימטיבית. 

זֶה הָיָה בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

בְּדִיּוּק בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

לְהָקוֹת שֶׁל דְּמָמוֹת נִצְּבוּ

בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

וְעֵת בִּצְבְּצָה זֵעָה שֶׁל שֶׁלֶג

בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

וְעֵת הַזִּירָה מרב יּוֹד הִשְׁחִימָה

בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

הֵטִיל הַמָּוֶת זְרָעֵהוּ בַּפֶּצַע

בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

(פדריקו גרסיה לורקה, מתוך ״קינה על איגנסיו סנצ'ס מחיאס״)